איך אפשר ליהנות מהסבל של אובדן ילד?

כאשר אדם מתמודד עם אובדן של ילד, באופן טבעי הוא חווה כאב וסבל קשים. לפי הגישה של אליעד כהן, עצם הכאב אינו טמון בעובדת המוות עצמה, אלא בפירוש שהאדם מעניק לאותה עובדה. המוות עצמו הוא אירוע ניטרלי, עובדה ללא מטען רגשי מובנה. האדם הוא זה שמעניק לעובדה משמעות שלילית ומכאן נובע סבלו.

הדוגמה הראשונה היא של אב שכול שמאבד את בנו במלחמה או באסון כלשהו. אליעד מסביר כי האדם צריך להבין תחילה כי הסיבה לסבל שלו אינה מות הילד עצמו. מות הילד הוא עובדה, והעובדה לכשעצמה איננה דבר טוב או רע. הבעיה היא בכך שהאדם מפרש את מות הילד כאירוע שלילי בלבד. הוא מסביר שהסבל נובע לא מעצם האובדן, אלא מכך שנלקחה מאותו אדם הנאה מסוימת שהילד סיפק לו. במילים אחרות, האדם הוא זה שהתרגל לקבל מהילד תחושות של משמעות, אושר, סיבה לקום בבוקר. כשאותה הנאה, אותה תחושת משמעות, נלקחת ממנו - הוא סובל.

כדי להמחיש את הנקודה, אליעד מסביר שאם האדם יסתכל על עצמו ויכיר בכך שהכאב שהוא מרגיש נובע מכך שלקחו ממנו משהו שהוא אהב, הוא יוכל להתחיל לתפוס את האובדן בצורה שונה. אליעד נותן דוגמה של אנשים שהתרגלו כל כך לכאב, שכאשר אין להם כאב הם מתחילים לסבול מהיעדר הכאב, וכדי לחוות משמעות או עניין בחיים הם אפילו יוצרים לעצמם כאב מלאכותי.

מדוע האהבה לילד יוצרת סבל בעת אובדנו?

אליעד כהן מדגיש את נקודת האגואיזם שבקשר האנושי. הוא טוען שבמקרה של אובדן ילד, האב סובל כי הילד סיפק לו תחושה של חשיבות, משמעות, סיבה לחיים. האהבה לילד היא למעשה גם תלות רגשית: כשאדם אוהב משהו בצורה חזקה מאוד ומפיק מכך תועלת רגשית משמעותית, הרי שברגע שאותו דבר יילקח ממנו, הוא יחווה סבל חזק בהתאם. ככל שהאהבה גדולה יותר, כך גם הסבל שנובע מאובדן הדבר האהוב יהיה גדול יותר.

אליעד מדגים זאת בכך שאומר שאם אדם לא היה מפתח כלות רגשית, הוא לא היה סובל מכך שנלקח ממנו משהו. אך מאחר והאדם יצר קשר רגשי חזק, הוא גם נקשר מבחינה רגשית ולכן סובל.

מה טוב בכך שלוקחים מאדם את ההנאה?

נקודה חשובה נוספת שאליעד מעלה היא שקיימת גם זווית חיובית בעצם האובדן, כי בכך שהמציאות לוקחת ממך משהו שהסבת ממנו הנאה, היא בעצם מאלצת אותך ללמוד ליהנות מהדברים לא מתוך תלות ספציפית ומוגדרת בדבר מסוים. אליעד מכנה זאת כמעבר מפרספקטיבה של נפרדות (לראות דבר אחד טוב מדבר אחר) לפרספקטיבה של אחדות (לראות הכל כשווה ערך). בפרספקטיבה של אחדות אין דבר טוב יותר או רע יותר - הכל שווה בעיניך, ובמקום זה אתה חווה תחושת הנאה כללית ולא מוגדרת, ללא תלות בשום דבר מסוים.

אליעד מדגים זאת בכך שאם היית אלוהים, במובן של ישות שעושה את כל הדברים במציאות, לא היית נהנה או סובל משום דבר מוגדר, כי הכל שווה בעיניך. זהו מצב של אחדות מוחלטת שבו כל ההבחנות בין טוב לרע מתבטלות, ומכאן שאין סבל או הנאה מוגדרים.

כיצד מתמודדים עם אובדן של אדם קרוב בפועל?

ברמה הפרקטית, אליעד מסביר שברגע האובדן האדם צריך לקחת "צעד אחורה", לזהות שהרגש השלילי שהוא חווה נובע רק מפירוש שהוא עצמו מעניק לאירוע ולא מעצם האירוע. בשלב הבא, האדם צריך לתרגל חשיבה מתוך הפרדה ברורה בין עובדה לפירוש. הוא צריך להבין שמה שקרה הוא עובדה, אך הפרשנות שלו לאותה עובדה היא זו שמייצרת את הסבל. כשהאדם מסוגל לראות בצורה ברורה כי האובדן הוא עובדה בלבד, הוא יכול לבחור בפרשנות אחרת, פרשנות פחות שלילית ואפילו חיובית במידה מסוימת...