ובו יתבאר, כיצד אפשר לא לפחד כלל באופן מוחלט? ומהי חשיבה מוחלטת, שמנטרלת מהאדם באופן מוחלט, את כל החרדות והפחדים באשר הם?

וכפי שכבר ביארתי, הקיום של הפחד והחרדה, תלוי בקיום תפישת הטוב והרע של האדם. שכאשר האדם מבדיל בין טוב לבין רע, על ידי זה האדם רוצה להרגיש טוב, ולא רוצה להרגיש רע. וכאשר האדם לא רוצה להרגיש רע, אז הוא תמיד יפחד להרגיש רע, כי הרי יש את האפשרות שהוא ירגיש רע, והוא לא רוצה בכך. ורק כאשר האדם לא מבדיל בכלל בין טוב לבין רע באופן מוחלט, רק אז אין לאדם שום פחד וחרדה באופן מוחלט.

והשאלה הנשאלת היא, כיצד יכול האדם להגיע למצב, שבו הוא באופן מוחלט, לא יבדיל בין טוב לבין רע, עד כדי כך שהוא יסיר מעצמו את כל הפחדים ואת כל החרדות?

והתשובה היא, שהדבר אפשרי, רק על ידי חשיבה מוחלטת. והכוונה היא, שהאדם חי את חייו בצורה יחסית ולא בצורה מוחלטת. כי האדם מלא באמונות מכף רגל ועד ראש. ואמונה, היא כל דבר שהאדם לא בטוח בו באופן מוחלט. ומי שיתבונן יראה, כי האדם מלא באמונות, דהיינו, בדברים שהוא לא בטוח בהם באופן מוחלט, אלא רק באופן יחסי בלבד.

וכל אדם שיש לו שכל ושהוא משתמש בשכל שלו ומקשיב לשכל שלו, יש לו אמונות. ולמה? כי גם השכל האנושי, גם הוא עצמו אמונה בלבד. ולמה? כי השכל של האדם, הוא עצמו לא מוחלט. כי השכל עצמו, יש לו את מגבלות התפישה שלו ואת החוקים שלו, שלפיהם האדם מפרש את העולם. וכל מה שהאדם יודע על העולם, וכל ההפרדה שהאדם עושה בין טוב לבין רע, הכל נשען על הפרשנות הסובייקטיבית והאישית של האדם בלבד.

ואין לאדם שום דרך בעולם לדעת שום דבר בצורה אובייקטיבית ומוחלטת. ודבר נכון בצורה מוחלטת, הוא דבר שאפילו ברמה התיאורטית הוא מוכרח להיות נכון. דהיינו, דבר, שהנכונות שלו אינה תלויה בשום דבר אחר. דבר, שהוא נכון מצד עצמו. דבר, שמוכרח שהוא יהיה נכון מצד עצמו, בלי שום סיבה חיצונית כלשהי.

ובמציאות שלנו, אין שום דבר שהוא נכון מצד עצמו. וכל דבר שנראה לאדם כנכון, הוא נכון רק באופן יחסי למשהו אחר, שהאדם מאמין שהוא נכון. וכל דבר שהאדם חושב שהוא בטוח בו שהוא נכון, הוא עצמו נכון, רק בגלל שיש לאדם אמונה פנימית כלשהי, בדבר אחר, שלפיו האדם מבסס את תפישת המציאות שלו. וכך הלאה, עד לאמונה הראשונה של האדם, האמונה שעומדת בבסיס של השכל, שהיא האמונה שמפרידה בין מה שהוא ישנו לבין מה שהוא איננו.

שזאת האמונה הבסיסית ביותר, שעליה נשענות כל האמונות כולן. וכל מה שהאדם יודע ומבין גם בשכל שלו וגם מרגיש ברגש שלו, זה הכל תלוי בכך, שהאדם מבדיל, בין יש לבין אין. כי כאשר אין הבדלה בין יש לבין אין, אין שום רגש או מחשבה או ידיעה או אמונה כלשהי, אלא יש חוסר רגש מוגדר וחוסר שכל מוגדר וחוסר ידיעה מוגדרת. וכפי שכבר ביארתי את כל זה היטב לעומק, במקומות אחרים.

ובכל מקרה, חשיבה מוחלטת, היא חשיבה אובייקטיבית. וחשיבה אובייקטיבית באופן מוחלט, היא חשיבה שאין בה שום הנחות יסוד כלשהן. וכאשר האדם חושב בצורה מוחלטת, דהיינו, חושב בצורה אובייקטיבית בעוצמה מוחלטת, על ידי זה מתבטלות אצל האדם כל הנחות היסוד שלו, ובכלל זה תפישת הטוב והרע של האדם, כי הרי אין שום הנחת יסוד כלשהי, באופן מוחלט. ואז ממילא אין לאדם שום פחדים או חרדות כלל.

ונסביר: האדם מפחד מכך שיקרה לו דבר רע, דהיינו, האדם מפחד מכך שהמציאות תהיה שונה ממה שהוא רוצה. והאדם רוצה, את מה שהוא חושב שטוב עבורו, ע"פ שיקול דעתו והבנתו, מה שהוא מרגיש וכולי.

ומי שרוצה להשתחרר מכל הפחדים והחרדות, עליו לחשוב על מה שמפחיד אותו, בחשיבה מוחלטת. דהיינו, האדם צריך לקחת את מה שמפחיד אותו ולשאול את עצמו, האם אני בטוח באופן מוחלט ללא כל ספק אפילו לא הקטן ביותר, שאכן הדבר הזה שאני מפחד ממנו, שאכן הוא רע, בדיוק כמו מה שאני חושב? ואולי הוא פחות רע ממה שאני חושב? ואולי הוא יותר רע ממה שאני חושב? ואולי הוא בכלל לא רע? ואולי הוא טוב? ואולי הוא ממש טוב?

ואולי מה שאני חושב שהוא טוב, אולי הוא פחות טוב ממה שנדמה לי? ואולי הוא בכלל רע, למרות שנדמה לי שהוא טוב? ואיך אני בטוח שהדבר שנראה לי כטוב שהוא טוב, ושהדבר שנראה לי כרע, שהוא אכן רע? אולי אני טועה? ואולי שיקול דעתי מוטעה?

ואולי ההפך הוא הנכון? דהיינו, אולי כל מה שאני חושב כנכון, אולי הוא לא נכון? ואולי דווקא מה שאני בטוח בו, אולי הוא הכי שגוי? ואולי אני משוגע לגמרי? ואולי למרות שנראה לי שאני חכם, אולי אני בכלל משוגע מאוד גדול? ואולי מה שנראה לי שטוב לי, אולי זה בכלל רע לי? ואולי מה שרע לי, זה בכלל טוב לי?

ואולי בכלל אין הבדל אמיתי בין טוב לבין רע? ומה בכלל ההבדל בין טוב לבין רע? ומי מחליט שאני צריך לרצות את הטוב ולא לרצות את הרע? ומי מחליט שהדבר הזה הוא רע ושההפך שלו הוא טוב, אולי דווקא ההפך הגמור הוא הנכון? ואולי הכל נכון? ואולי אין באמת טוב ורע, אלא הכל זה רק צורות שונות, שאין בהן שום טוב ושום רע?

וכך על האדם להעמיק את ההתבוננות שלו, על תפישת הטוב והרע שלו. ולשים לב, שהדברים שהוא אומר שהם רעים, הם רעים רק באופן יחסי אישי וסובייקטיבי אליו, אך הם לא באמת רעים מצד עצמם מבחינה אובייקטיבית מצד המציאות. ועל האדם להבין, שכל מה שהוא בטוח שהוא טוב, זה הכל אישי וסובייקטיבי בלבד, לפי תפישת המציאות שלו. אבל זה לא באמת טוב מבחינה אובייקטיבית לפי המציאות עצמה.

כי המציאות, היא נייטרלית ללא כל שיפוט כלשהו. ומצד המציאות עצמה, זה לא באמת משנה מאומה, האם היא כך או אחרת. וזה לא משנה מאומה, האם נראה לך שטוב לך, או נראה לך שרע לך. ומי שמחליט בסופו של דבר, האם טוב לך או רע לך, זאת אך ורק המציאות, שהיא, לא ממש...