למה פחד וחרדה נוצרים בגלל השכל והרצונות?

אליעד כהן מסביר שפחד וחרדה נוצרים מתוך השכל של האדם ומתוך הרצונות שלו. לפי אליעד, כל פחד נובע באופן אוטומטי מכך שיש לאדם רצונות מוגדרים. לדוגמה, אם אדם רוצה משהו ספציפי יותר מדבר אחר, הוא מיד יתחיל לפחד שהרצון שלו לא יתגשם. אם הרצון שלך מוגדר וברור, אתה מיד נמצא בסיכון לפחד וחרדה, כי קיים חשש מתמיד שהדברים לא יקרו לפי רצונך. גם אנשים שמכונים "משוגעים" סובלים מפחד, כי יש להם רצונות שהם חוששים שלא יתגשמו, ולכן חרדה היא לא תופעה שמיוחדת דווקא לחכמים או לטיפשים, אלא לכולם.

מהן שתי האפשרויות המרכזיות בהתמודדות עם חרדות לפי אליעד כהן?

אליעד כהן מציג שתי אפשרויות מרכזיות להתמודד עם פחד וחרדות:

1. להיות חכם ולהיכנס לגיהנום של שאלות וספקות.
2. להיות טיפש ולהיכנס לגן עדן של משוגעים.

האדם שבוחר להיות חכם חייב להתמודד עם הספקות והפחדים שנובעים מהחקירה העצמית ומהשאלות שהוא שואל את עצמו. כאשר האדם בוחר בדרך החוכמה, הוא לכאורה נכנס לגיהנום של חקירה וסבל, אך אליעד מדגיש כי מי שלא יפחד וימשיך לשאול שאלות עד הסוף, יגיע בסופו של דבר ל"גן עדן של החכמים" שנמצא ביציאה מהגיהנום. שם הוא יגיע להבנה שהכל טוב, והכל אחד.

האפשרות השנייה היא לבחור להיות "משוגע", כלומר, לזרוק את השכל לגמרי ולחיות מתוך אמונה טהורה שהכל טוב, ללא ביקורת וללא שיפוטיות. המשוגע הוא מי שמקבל הכל כפי שהוא, בלי להבחין בין טוב לרע. במצב כזה, האדם אינו סובל מפחד וחרדה, כי הוא לא חושש שיקרה לו משהו רע - הכל נראה לו טוב באופן מוחלט.

מהי האפשרות השלישית להתמודדות עם חרדות שאליעד כהן מציג?

האפשרות השלישית, לפי אליעד כהן, היא להגיע למצב שבו האדם הוא גם חכם וגם נמצא בגן עדן. מצב זה מושג על ידי שימוש מלא בשכל, אך באופן העמוק ביותר - על ידי חקירה עצמית והבנה מוחלטת של "מי אתה באמת", "למה אתה רוצה את מה שאתה רוצה", "מה טוב ומה רע". זו חכמה אמיתית, לא שכל אינטלקטואלי רגיל, אלא חכמה פנימית המבוססת על התבוננות פנימה והבנת העצמי באופן מושלם.

האדם שיגיע למצב זה יבין שהכל טוב, שהכל אחד, ולכן הוא כבר לא יפחד, לא יסבול ולא ירגיש חרדות. אך אליעד מזהיר כי רק מי שיהיה מוכן להיכנס אל הגיהנום של החכמים, לעבור את כל הסבל והספקות, ולהגיע עד לקצה האחרון ללא פחד, רק הוא יגיע לגן עדן המוחלט הזה.

איך לזרוק את השכל ולהפסיק לפחד לפי אליעד כהן?

אליעד מסביר כי הדרך הפשוטה להפסיק לפחד ולהפסיק לסבול מחרדות היא לזרוק את השכל. לזרוק את השכל, הכוונה היא להפסיק לשפוט ולהפסיק לרצות דברים באופן מוגדר. שכל, על פי אליעד, הוא הרצונות של האדם, המחשבה שיש דברים טובים ודברים רעים. כאשר אדם נמצא במצב של פחד או חרדה, עליו פשוט לומר לעצמו שאין שום הבדל בין טוב לרע, ושהכל טוב באופן מוחלט. בכך הוא למעשה "משתגע", הופך למשוגע, כי הוא לא שופט שום מצב, ולכן לא סובל מפחד או חרדה.

הדרך להגיע למצב הזה היא להשתמש בכוח האמונה והדמיון, כי אלו כלים שיכולים לעזור לאדם להתנתק מההיגיון הרגיל שלו שאומר לו שמשהו רע עשוי לקרות. האדם צריך להאמין באמת ובתמים שהכל טוב באותה מידה, ללא הבדלים, ואז הוא מפסיק לסבול, כי הסבל אפשרי רק אם האדם מעדיף דבר אחד על פני דבר אחר. אם הוא לא מעדיף שום דבר על שום דבר אחר, אין לו שום אפשרות לסבול או לפחד.

כיצד השכל האמיתי מבטל את החרדה לחלוטין?

אליעד כהן מדגיש כי כאשר האדם זורק את השכל הטיפשי שלו - השכל ששופט דברים כטובים ורעים, הוא למעשה מתחבר ל"שכל האמיתי". השכל האמיתי, לפי אליעד, הוא ההבנה העמוקה שהכל אחד ושהכל טוב תמיד. זהו שכל של אחדות מוחלטת, שבו אין פחדים ואין חרדות כלל, כי האדם מבין שאין בכלל אפשרות שיקרה משהו רע. במצב של השכל האמיתי אין רצונות מוגדרים, ולכן אין שום אפשרות לפחד משום דבר. ברגע שהאדם מתחבר לשכל הזה, הוא חווה שלווה מוחלטת וגן עדן מוחלט - זהו מצב התודעה הגבוה ביותר שאליו האדם יכול לשאוף להגיע.

האם באמת אפשר לחיות בלי שכל בכלל?

לפי אליעד כהן, כאשר מדברים על "לחיות בלי שכל", לא הכוונה שאין שכל בכלל, אלא הכוונה שאין שכל טיפשי - אותו שכל שגורם לאדם לסבול ולפחד בגלל ההעדפות שלו. אדם שחי ללא שכל של שיפוטיות, ללא שכל של העדפה בין טוב לרע, הוא בעצם חכם אמיתי. המשוגע בטוח שיש לו שכל, ולכן סובל. רק כשהמשוגע מוותר על השכל שלו לגמרי, הוא הופך לחכם אמיתי ללא פחדים וללא דאגות. אדם כזה חי מתוך שכל אמיתי של הבנה פנימית עמוקה, שבו הכל נתפס כאחד וטוב באופן מוחלט.

מה המסקנה הסופית שאליעד כהן מציג לגבי פחדים וחרדות?

אליעד מסכם שהדרך היחידה להשתחרר לחלוטין מפחדים וחרדות היא או להיות "משוגע" - כלומר, לוותר לחלוטין על השיפוטיות ולהאמין שהכל טוב, או להיות חכם אמיתי - להגיע להבנה מוחלטת שהכל אחד ואין טוב ורע כלל. המצב של הפחד והחרדה הוא רק כאשר האדם נמצא באמצע, כאשר הוא שופט בין טוב ורע, אבל לא מגיע להבנה עמוקה או לא זורק לחלוטין את השכל הטיפשי שלו.