האם אפשר לא לרצות לשנות את המציאות? האם הרצון לשנות את המציאות מחוייב או אפשרי? לשנות את הרצון, קיום זה חיסרון, אני זה חיסרון, רצון זה חיסרון, למה יש רצון? האם אפשר להפסיק את הרצון? תחושת הרצון
האם אפשר לא לרצות לשנות את המציאות?
אליעד כהן מסביר שכשאדם קיים, הוא בהכרח מרגיש חסר משהו. תחושת הקיום של האדם מתבססת על העובדה שיש משהו שאינו הוא. לדוגמה, אם אדם מזהה את עצמו כ"אני", זה מיד מצביע על כך שקיים משהו מחוץ לאותו "אני" שלו. אליעד מסביר זאת בעזרת דוגמה של קופסה ותפוזים: כאשר מפרידים תפוז מתוך קופסה, יש עכשיו את התפוז ויש את הקופסה, אלו שני דברים נפרדים. בעצם הפרדתם, ברור שיש משהו בקופסה שאין בתפוז ומשהו בתפוז שאין בקופסה. באותו האופן, ברגע שאדם אומר "אני", הוא אומר גם שיש משהו שאינו הוא - ולכן בהכרח קיים משהו שחסר לו.
האם הקיום עצמו הוא בהכרח שינוי המציאות?
אליעד מתייחס לרעיון שעצם קיומו של האדם, עצם תחושת ה"אני" שלו, גורמת לכך שהוא משנה את המציאות. הוא מבאר שהמשמעות של "לשנות את המציאות" היא למעשה פעולה שנועדה למלא חיסרון. החיסרון הזה נובע מעצם ההכרה בקיום, מההבנה שיש משהו שהוא אינו האדם. לדוגמה, אם האדם אינו שולחן, פירושו שחסר לו להיות שולחן. "אני לא שולחן", פירושו שחסר בי משהו שיש בשולחן, למשל להיות עשוי מעץ. גם אם האדם אינו מרגיש חיסרון באופן מודע לגבי משהו, עצם ההבחנה בין "אני" ל"לא אני" מעידה שיש חיסרון, כי כל קיום של דבר אחד, מצביע בהכרח על היעדרו של דבר אחר.
אליעד מחדד את ההסבר הזה בעזרת דוגמה נוספת: אם יש שני דברים שונים, כמו טלפון וסמסונג, כאשר חושבים על טלפון לא חושבים בהכרח על סמסונג, ולהפך. בכל אחד מהם יש תכונה שלא קיימת באחר, והעובדה שקיימת הפרדה מוכיחה שחייב להיות חיסרון בכל אחד מהם, אחרת הם היו בדיוק אותו דבר.
האם אפשר להפסיק לרצות לשנות את המציאות?
מכאן עולה השאלה האם באמת ישנה אפשרות לאדם לא לרצות לשנות את המציאות, ואם כן, כיצד? אליעד מסביר שכל עוד האדם קיים, קיימת אצלו תחושת חיסרון. לדבריו, כל עוד האדם מודע לעצמו ולתחושת קיומו, בהכרח הוא חווה חיסרון מסוים, ומתוך כך בהכרח הוא גם ירצה לשנות את המציאות. החיסרון קיים מעצם ההבחנה בין "אני" ל"לא אני". אך אליעד מוסיף שהאדם יכול לשנות את הרצון במקום לשנות את המציאות.
מדוע להציע לשנות את המציאות, אם זה ממילא קורה תמיד?
אליעד כהן מסביר שאם אדם קיים, הוא תמיד משנה את המציאות. אפילו הנשימה של האדם היא דוגמה לפעולה שמשנה את המציאות באופן מתמיד. לכן, עולה שאלה: מדוע בכלל מציעים לאדם כפתרון "לשנות את המציאות", אם הוא בכל מקרה כל הזמן עושה זאת מעצם קיומו? הרי לומר שיש לך אפשרות לשנות את המציאות, נשמע כאילו יש גם אפשרות לא לשנות אותה, אך למעשה האפשרות הזו כלל אינה קיימת. הוא מדגים זאת במצב דומה לאדם שנמצא בדרך חד - סטרית ואומרים לו "תמשיך ישר", אין לכך משמעות כאפשרות נוספת משום שאין אופציה אחרת. הדבר מתרחש בהכרח.
ההסבר שאליעד נותן הוא שלא מדובר על האפשרות עצמה אלא על הרעיון של ההבנה. כשהוא מציע למישהו לשנות את המציאות, הוא בעצם מנסה לגרום לאדם להיות מודע לכך שהבעיה היא לא רק חיצונית, לא רק במציאות אלא גם ברצון. הוא מסביר שאפילו אם אין חדש ברעיון עצמו, עצם ההסבר והעלאת המודעות מאפשרים לאדם להבין היכן נמצא הפתרון האמיתי.
האם שינוי הרצון הוא הפתרון היחיד האפשרי?
אליעד כהן ממשיך בהסבר שאם האדם מבין שהקיום שלו גורם לשינוי המציאות כל הזמן, והדבר הוא מחויב ולא אפשרי בלבד, אז למעשה האפשרות היחידה שנותרת לו במצב שבו הוא מרגיש...
אליעד כהן מסביר שכשאדם קיים, הוא בהכרח מרגיש חסר משהו. תחושת הקיום של האדם מתבססת על העובדה שיש משהו שאינו הוא. לדוגמה, אם אדם מזהה את עצמו כ"אני", זה מיד מצביע על כך שקיים משהו מחוץ לאותו "אני" שלו. אליעד מסביר זאת בעזרת דוגמה של קופסה ותפוזים: כאשר מפרידים תפוז מתוך קופסה, יש עכשיו את התפוז ויש את הקופסה, אלו שני דברים נפרדים. בעצם הפרדתם, ברור שיש משהו בקופסה שאין בתפוז ומשהו בתפוז שאין בקופסה. באותו האופן, ברגע שאדם אומר "אני", הוא אומר גם שיש משהו שאינו הוא - ולכן בהכרח קיים משהו שחסר לו.
האם הקיום עצמו הוא בהכרח שינוי המציאות?
אליעד מתייחס לרעיון שעצם קיומו של האדם, עצם תחושת ה"אני" שלו, גורמת לכך שהוא משנה את המציאות. הוא מבאר שהמשמעות של "לשנות את המציאות" היא למעשה פעולה שנועדה למלא חיסרון. החיסרון הזה נובע מעצם ההכרה בקיום, מההבנה שיש משהו שהוא אינו האדם. לדוגמה, אם האדם אינו שולחן, פירושו שחסר לו להיות שולחן. "אני לא שולחן", פירושו שחסר בי משהו שיש בשולחן, למשל להיות עשוי מעץ. גם אם האדם אינו מרגיש חיסרון באופן מודע לגבי משהו, עצם ההבחנה בין "אני" ל"לא אני" מעידה שיש חיסרון, כי כל קיום של דבר אחד, מצביע בהכרח על היעדרו של דבר אחר.
אליעד מחדד את ההסבר הזה בעזרת דוגמה נוספת: אם יש שני דברים שונים, כמו טלפון וסמסונג, כאשר חושבים על טלפון לא חושבים בהכרח על סמסונג, ולהפך. בכל אחד מהם יש תכונה שלא קיימת באחר, והעובדה שקיימת הפרדה מוכיחה שחייב להיות חיסרון בכל אחד מהם, אחרת הם היו בדיוק אותו דבר.
האם אפשר להפסיק לרצות לשנות את המציאות?
מכאן עולה השאלה האם באמת ישנה אפשרות לאדם לא לרצות לשנות את המציאות, ואם כן, כיצד? אליעד מסביר שכל עוד האדם קיים, קיימת אצלו תחושת חיסרון. לדבריו, כל עוד האדם מודע לעצמו ולתחושת קיומו, בהכרח הוא חווה חיסרון מסוים, ומתוך כך בהכרח הוא גם ירצה לשנות את המציאות. החיסרון קיים מעצם ההבחנה בין "אני" ל"לא אני". אך אליעד מוסיף שהאדם יכול לשנות את הרצון במקום לשנות את המציאות.
מדוע להציע לשנות את המציאות, אם זה ממילא קורה תמיד?
אליעד כהן מסביר שאם אדם קיים, הוא תמיד משנה את המציאות. אפילו הנשימה של האדם היא דוגמה לפעולה שמשנה את המציאות באופן מתמיד. לכן, עולה שאלה: מדוע בכלל מציעים לאדם כפתרון "לשנות את המציאות", אם הוא בכל מקרה כל הזמן עושה זאת מעצם קיומו? הרי לומר שיש לך אפשרות לשנות את המציאות, נשמע כאילו יש גם אפשרות לא לשנות אותה, אך למעשה האפשרות הזו כלל אינה קיימת. הוא מדגים זאת במצב דומה לאדם שנמצא בדרך חד - סטרית ואומרים לו "תמשיך ישר", אין לכך משמעות כאפשרות נוספת משום שאין אופציה אחרת. הדבר מתרחש בהכרח.
ההסבר שאליעד נותן הוא שלא מדובר על האפשרות עצמה אלא על הרעיון של ההבנה. כשהוא מציע למישהו לשנות את המציאות, הוא בעצם מנסה לגרום לאדם להיות מודע לכך שהבעיה היא לא רק חיצונית, לא רק במציאות אלא גם ברצון. הוא מסביר שאפילו אם אין חדש ברעיון עצמו, עצם ההסבר והעלאת המודעות מאפשרים לאדם להבין היכן נמצא הפתרון האמיתי.
האם שינוי הרצון הוא הפתרון היחיד האפשרי?
אליעד כהן ממשיך בהסבר שאם האדם מבין שהקיום שלו גורם לשינוי המציאות כל הזמן, והדבר הוא מחויב ולא אפשרי בלבד, אז למעשה האפשרות היחידה שנותרת לו במצב שבו הוא מרגיש...
- האם אפשר להפסיק את הרצון?
- האם הקיום הוא חיסרון?
- לשנות את הרצון או את המציאות?
- מהו חיסרון קיומי?
- האם אפשר לא לרצות לשנות?