ומי שחושב לנסות למצוא איזו תחבולה לוגית ושכלית כדי להתגבר על בעיית הפרדוקס של התמונה המלאה, דהיינו, על הקושי לראות את התמונה המלאה, עליו לדעת שלא משנה כמה שהוא ינסה להיות יצירתי, הוא יכשל. כי מבחינה לוגית, אין דרך שהאדם גם יהיה הוא עצמו, וגם בו זמנית הוא יהיה משהו אחר שיוכל להסתכל על המציאות שבתוכה הוא נמצא.

והחכם האמיתי השכל שלו גדול כ"כ, עד שהוא מתגבר גם על הקושי הנ"ל. ואיך הוא עושה את זה? את זה יכול האדם להבין, רק אחרי שהוא עצמו יגיע לזה. כי הדרך לעשות את זה, היא יותר פשוטה ממה שנדמה. ואחרי שהאדם מגלה את הדרך, אז הוא מבין גם את הפתרון, וגם הוא מבין מדוע אי אפשר להסביר לאחרים את הפתרון, אלא רק להראות להם את הדרך בלבד.

ומעניין לעניין באותו עניין נוסיף, כי יש כאלו שהם טוענים שהם ראו את התמונה המלאה (אלוהים / המציאות וכיו"ב). והם אינם אלא טועים. כי אם הם ראו, הרי שזאת לא התמונה המלאה. כי הרואה נפרד מהדבר שאותו הוא רואה. ולכן אם האדם אומר שהוא ראה את התמונה המלאה (ראה את אלוהים / כל המציאות כולה וכיו"ב), הוא אינו אלא טועה ומטעה גם אחרים.

כי ברגע שהאדם רואה איזה דבר, ממילא יש במציאות 3 ישויות. שהן 1 - האדם שרואה. 2 - הדבר שאותו האדם רואה. 3 - המחשבה שמקשרת בין האדם לבין הדבר שאותו הוא רואה. ולראות את התמונה המלאה, פירושו לראות את 3 הישויות האלו כדבר אחד. וזה כמובן לא אפשרי.

כי לא משנה מה יראה האדם, לעולם הוא יהיה נפרד בצורה כלשהי מהדבר שאותו הוא רואה. כי גם כאשר האדם מסתכל על עצמו במראה, הרי שהוא לא הדמות שנמצאת במראה. כי אם יתנו מכה לדמות שיש במראה, הוא לא ירגיש את זה על גופו.

וגם כאשר האדם חושב על עצמו, הרי שבעצם האדם מצייר לעצמו איזו דמות נפרדת ממנו, ועליה הוא מתבונן. אך תמיד הדבר שעליו חושב האדם, הוא נפרד מהאדם. ולראות את התמונה המלאה, פירושו לראות גם את הצופה בתמונה וגם את התמונה עצמה בו זמנית. וזה כמובן לא אפשרי. כי ברגע שהאדם צופה בתמונה כלשהי, הרי שזה תמיד יוצר תמונה אחרת גדולה יותר וכולי כנ"ל.

ולכן, כל מי שאומר שהוא ראה את התמונה המלאה, הרי שהוא אינו אלא טועה ומטעה אחרים. כי בעצם זה שהאדם ראה איזה דבר, ממילא הדבר הוא כבר לא תמונה מלאה, מאחר שהוא לא מכיל את האדם שצופה בו.

ובצורה אחרת נאמר, ברגע שהאדם חושב על איזה דבר, ממילא הדבר הזה הוא לא אין סופי. כי כדי לחשוב על איזה דבר, לשם כך על האדם לעשות סוף וגבול לדבר שעליו הוא רוצה לחשוב. ולכן האדם לא יכול לחשוב בבת אחת על כל המספרים שיש בעולם, או על כל הזמן כולו, או על כל המקום כולו וכיו"ב.

כי כדי לחשוב על כל המספרים / הזמן / מקום וכיו"ב, לשם כך על האדם להיות מסוגל לדמיין את הנקודה הראשונה והאחרונה של הדבר. וזה כמובן לא אפשרי. כי האדם לא יכול לדמיין במחשבתו את הרגע הראשון של הזמן. כי ברגע שקיים רגע כלשהו, הרי שתמיד קיים גם לפניו עוד זמן.

וזה שהמדע אומר שהזמן נוצר בעת המפץ הגדול, המשמעות של זה היא שהזמן שלנו נוצר בעת המפץ הגדול. אך הזמן היה קיים כבר קודם לכן. כי גם מפץ גדול ויצירת זמן, גם אלו אירועים שקיימים בתוך ציר זמן אחר גדול יותר. וכך גם לגבי מימד המקום. כאשר המדע אומר שמרחב המקום נוצר בזמן המפץ הגדול, הרי שזה מתייחס רק למרחב המקום שלנו. אך בוודאי שגם הוא עצמו נמצא בתוך מרחב מקום אחר גדול יותר.

ולכן לעולם האדם לא יכול להבין איך נוצר הזמן וכיו"ב. כי כדי להבין איך נוצר הזמן, לשם כך צריך האדם לדמיין מציאות של אין זמן, שממנה נהיה זמן. אבל ברגע שאנחנו אומרים שיש מציאות ללא זמן, שממנה נוצר זמן, ממילא תיארנו סוג זמן נוסף ושונה מהזמן שעליו אנחנו אומרים שהוא נוצר. וממילא לא מצאנו את ההסבר לאיך נוצר הזמן עצמו, כישות של זמן.

וזה בדיוק עניין אחד עם מה שביארתי קודם לכן, שגם אם המדע יסביר איך נוצר העולם, עדיין הוא לא יהיה מסוגל להסביר איך נוצר התהליך שיצר את התהליך שיצר את העולם וכן הלאה. וכך גם לגבי מהותו של הזמן. שאין האדם יכול להבין איך נוצר הזמן. כי כל הסבר לאיך נוצר הזמן, הוא עצמו יוצר עוד ציר זמן גדול יותר. וממילא תמיד נשאל איך נוצר הזמן הגדול יותר, שבתוכו נוצר הזמן שלנו.

ובין כך ובין כך, האדם לא יכול לדמיין את נקודת הזמן הראשונה. ומאותה הסיבה בדיוק האדם לא יכול לדמיין גם לא את נקודת הזמן האחרונה. וגם לא את קצה היקום. וגם לא את המספר הגדול / הקטן ביותר וכל כיו"ב. ומשום כל זה, האדם לא יכול לתפוס במחשבתו בבת אחת את כל הזמן / מקום.

כי כדי לתפוס משהו במחשבה, לשם כך צריך לעשות לו סוף. והמחשבה מכילה את הדבר שנמצא בתוכה. ואם הדבר נמצא בתוך דבר אחר, הרי שהוא לא יכול להיות אין סופי.

ולכן האדם לעולם לא יכול לראות את התמונה המלאה. כי התמונה המלאה מטבעה, נוגדת את האפשרות להכיל אותה בתוך מחשבה. כי המחשבה עושה סוף. והתמונה המלאה היא כולה אין סוף. ואי אפשר להכיל אין סוף בתוך סוף, ושעדיין הוא יישאר אין סוף.

ומשום כך, כל האומר שהוא ראה את כל המציאות כולה, את התמונה המלאה וכל כיו"ב, הוא אינו אלא טועה ומטעה את עצמו ואת האחרים שמאמינים לו, ושהם לא מבינים את דקות העניינים האלו.

וגם משום כל זה, אין משמעות לאם התודעה מחוברת לגוף או לא. כי גם תודעה ללא גוף, גם היא לא יכולה לתפוס בבת אחת דבר אין סופי. כי אין סוף לא יכול להיכנס לתוך מחשבה. ואין לזה שום קשר משום סוג שהוא, לאם התודעה נפרדת או לא מהגוף.

ואף על פי כן, כדי להיות מאושר, על האדם להבין את כל המציאות כולה וכן לראות את התמונה המלאה. אך מה יעשה האדם שהוא לא יכול לראות את התמונה המלאה?

וכפי שאמרנו, אכן יש כאן סוד. כי יש שכל מיוחד כלשהו, שהוא מאפשר לאדם להכיל בתוכו מחשבה אין סופית. ולמרות שזה נשמע כדבר והיפוכו, אף על פי כן יש שכל כ"כ גדול שמאפשר להכיל גם דבר והיפוכו. והחכם האמיתי הוא כן יודע מהי הדרך.

וכל הסבל שיש לאדם בחיים מכל סוג שהוא, הוא רק משום שהאדם בתוך תוכו מדוכדך מכך שהוא לא יכול לראות את התמונה המלאה. כי זה ברור מאליו, שאילו היה יכול האדם לראות את התמונה המלאה של המציאות, ממילא הוא היה מבין את המציאות, והוא היה חי איתה בשלום.

אך האדם מוגבל לראות את התמונה המלאה, ולכן האדם מדוכדך כ"כ כל החיים שלו, ולכן האדם לא מאושר בחיים שלו. והכל בגלל חוסר היכולת האנושית של האדם לראות את התמונה המלאה בשלמות.

וכפי שאמרנו, הסוד הראשון הוא להבין שיש סוד שבו תלוי הכל. והסוד השני הוא להבין שאכן יש דרך לראות את כל התמונה המלאה. והדרך היא על ידי זה שהאדם מחדד את השכל שלו בכל דבר אפשרי וכפי שכבר ביארתי לעיל. והסוד הנוסף הוא, שאחרי שהאדם מחדד את שכלו בכל מה שהוא יכול, אז הוא פתאום מתחיל להבין את השורש של כל השאלות האלו.

כי חשוב להזכיר, שכל השאלות והפרדוקסים האלו, הן רק טעימות של קצה קצהו של שאלת השאלות, שהיא הרבה יותר קשה ולאין ערוך יותר קשה, מאשר השאלות הפרדוקסאליות הנ"ל, שהן רק לבושים ועטיפות של שאלת השאלות. ורק חכם גדול באמת, רק הוא מבין את השאלה שעומדת בבסיסן של כל השאלות.

ואחרי שהאדם מעמיק את מחשבתו עוד יותר בשאלה של כל השאלות, אחרי שהוא ראוי לכך כנ"ל, דהיינו, אחרי שהוא כבר הבין את כל שאר הדברים שיש בעולם, עכשיו האדם מגלה גם את התשובה של כל השאלות, ואז הוא רואה את התמונה המלאה ומגיע לאושר אמיתי.