במאמר הזה נדבר על הרעיון של גן עדן כרעיון כללי, כרעיון שבו גן עדן מייצג מציאות כלשהי שבה הכל טוב תמיד, מציאות שבה האדם רק מתענג ושבה האדם מרגיש אך ורק טוב. וכאן במאמר נסביר מדוע לא יכול להיות דבר כזה במציאות. דהיינו, מדוע קיומו של גן עדן ושל עולם שכולו טוב, מדוע הוא טעות מחשבתית. ונסביר גם מהי האמת. וכבר נקדים ונאמר, כי מטרת המאמר היא לגרום לאדם להתבונן על המשמעות של גן עדן, ולהבין אותה בצורה אמיתית יותר.

וכפי מה שהאדם תופש, גן עדן הוא ביטוי למקום שבו הכל טוב. והשאלה הנשאלת היא, האם בכלל בכל המציאות שלנו יש דבר שהוא כולו טוב? האם בכלל יש מישהו שמרגיש אך ורק טוב תמיד? כי אם נתבונן על בני האדם, נראה כי שום בן אדם בעולם בשום מצב, לא יכול להרגיש אך ורק טוב תמיד. וגם אם יתנו לאדם את כל העולם ומלואו, גם אז הוא לא ירגיש מספיק טוב. וגם אם המציאות תהיה בדיוק כפי מה שהאדם רוצה, גם אז האדם לא ירגיש טוב בשלמות.

ושורש העניין הוא, כי לכל אדם יש רצון. והרצון של האדם, הוא שורש החיסרון ושורש הרע של האדם. והרצון של האדם, הוא תחושת החסר המתמדת שיש לאדם. כי אם האדם יתבונן היטב אל תוך עצמו, הוא יראה שיש בתוכו דבר שתמיד גורם לו לא להיות שבע רצון, והוא הרצון עצמו.

כי הרצון של האדם כל הזמן רוצה ורוצה ורוצה דברים שונים. והרצון של האדם הוא לעולם לא שבע. וכל כולל כל העולם כולו וכל מה שישנו וגם כל מה שאיננו, שום דבר בעולם לא יכול לגרום לרצון להפסיק להיות קיים. וכל זמן שיש לאדם רצון, הוא אף פעם לא יהיה שבע רצון.

כי אושר אמיתי בשלמות, הוא כאשר האדם כ"כ מרוצה מהמציאות, עד שהרצון העצמי שלו נעלם לגמרי. אבל מצד טבעו של האדם, תמיד הרצון של האדם פעיל ופועל, ותמיד הוא יוצר תחושת חסר אצל האדם. ולכן האדם לעולם לא מאושר ולעולם לא יהיה מאושר בשלמות (הפתרון בהמשך). כי תמיד האדם ימשיך לרצות את מה שאין לו.

ומי שיתבונן היטב על עצמו בעין אמיתית, הוא יראה מיד כי הרצון שלו הוא לא בשליטתו. ולא נכנס כאן לאם יש לאדם בחירה חופשית או לא לגבי לעשות או לא לעשות את מה שהוא רוצה, אבל כן נאמר בצורה ברורה, שכל אחד יכול להתבונן פנימה אל תוך עצמו, ולראות שלא הוא זה שבוחר האם לרצות או לא לרצות.

כי כדי שתהיה בחירה, לשם כך צריך להיות רצון. והרצון עצמו נוצר ללא רצון אחר. וזה בעצם אומר שהאדם לא בוחר האם לרצות ולהיות בעל רצון או לא. כי הרצון של האדם הוטבע באדם. והאדם בשום שלב לא בחר ולא בוחר האם להיות עם רצון עצמי ולרצות או האם לא לרצות.

ונחדד: גם אם נאמר שהאדם כן בוחר וכן יכול לבחור האם להיות עם רצון עצמי או לא, עדיין יש לשאול, האם הרצון עצמו שאחראי לבחירה של האדם האם להיות או לא להיות בעל רצון, האם הוא עצמו בשליטת האדם? כי גם אם האדם בוחר האם להיות עם רצון או לא, הרי שהרצון הראשון של האדם, אותו האדם לא בחר. כי כל זמן שאין לאדם רצון עצמי, הוא לא יכול לבחור. וממילא את הרצון העצמי עצמו, את זה האדם לא בחר ולא בוחר.

ואם עוד יעמיק האדם, הוא יראה כי אין לאדם בחירה חופשית לגבי זה שיש לו בחירה חופשית. ז"א האדם לא בוחר האם תהיה לו אפשרות בחירה חופשית או לא. ואם היה לאדם שכל, היה עליו לבחור אחת משתי אפשרויות. אפשרות אחת היא להיות חסר בחירה בכלל. ואפשרות שנייה שהפוכה לה, היא להיות בעל בחירה בלתי מוגבלת.

כי מי שיתעמק יראה, כי הסבל של האדם נוצר, לא בגלל שיש או שאין לו בחירה חופשית על כל מה שקורה לו, אלא בגלל שיש לאדם בחירה חופשית חלקית על מה שקורה לו. כי אם האדם היה יכול לבחור את הכל, הרי שתמיד כל מה שקורה לו היה כרצונו (וגם בזה יש עמקות, שתתבאר במקום אחר). ואם האדם לא היה יכול לבחור שום דבר, גם אז היה האדם מרגיש טוב, כי אז האדם היה מפסיק להתנגד למציאות.

וכאן נגלה סוד, והוא כי הרע והסבל קיים, רק כאשר האדם חושב שהוא יכול לשנות את המציאות. כי כאשר ברור לאדם שהוא לא יכול לשנות את המציאות, אז הוא פשוט שותק ומקבל את המציאות כפי מה שהיא. ואז ממילא גם הסבל והרע היה שותק גם הוא.

אבל מאחר שיש לאדם בחירה חופשית, על ידי זה האדם מרגיש שיש לו את היכולת לשנות את המציאות. כי הבחירה החופשית פירושה שהאדם הוא זה שבוחר מה יהיה במציאות שלו. ואז הבחירה החופשית שיש לאדם, גורמת לאדם כל הזמן לחשוב שאולי הוא יכול לשנות את המציאות. ועל ידי זה נוצר הסבל של האדם.

כי כאשר קורה לאדם איזה דבר, והאדם חושב שאולי הוא יכול לשנות אותו, על ידי זה האדם רוצה לשנות את הדבר, ועל ידי זה האדם מרגיש רע וסובל. אבל אם לא הייתה לאדם בחירה חופשית כלל, אז ממילא האדם לא היה מעלה בדעתו לנסות לשנות את המציאות, כי הוא היה יודע שהדבר לא אפשרי, ואז ממילא האדם לא היה סובל.

ונחדד: הסבל קיים, רק בגלל שהאדם חושב / מאמין / מקווה שהוא יכול לשנות את המציאות. וזה בכלל לא משנה מה המציאות, משנה רק זה שהאדם חושב שהוא יכול לשנות אותה. ואם האדם לא היה חושב שהמציאות יכולה להשתנות, האדם פשוט היה חי בשלום עם המציאות ולא היה סובל (ויתבאר עוד במקום אחר).

וזה בעצם אומר, שאם יש לאדם שכל, עליו לרצות לשנות את טווח הבחירה החופשית שלו. דהיינו, על האדם לשאוף להגיע למצב שבו תהיה לו בחירה חופשית מלאה על כל המציאות כולה, או שלחילופין לא תהיה לו בחירה חופשית כלל. כי בכל אחת מהאפשרויות האלו אין שום רע (ויש בזה עוד מקום להעמיק).

ומי שיתבונן היטב יראה, כי כל הסבל של האדם נוצר בעקבות הספקות שיש לאדם. כי כאשר האדם לא יודע מה לעשות ובאיזו דרך ללכת, הדבר הזה פשוט הורג את האדם בתוכו. וכל הספקות שיש לאדם, וכל הקושי של האדם לקבל החלטות, הוא תוצאה של הבחירה החופשית שיש לאדם. ואם לא הייתה לאדם בחירה חופשית, הוא פשוט היה זורם עם המציאות, ובכל מקרה לא היה סובל ממנה.

וכאשר האדם מתבונן אל תוך עצמו, הוא רואה שהוא לא יכול לבחור האם להיות או לא להיות בעל בחירה. כי האדם לא יכול לבחור להפסיק את יכולת הבחירה החופשית של עצמו ואת הרצון העצמי של עצמו. ועל האדם פשוט לנסות לגרום לעצמו להפסיק להיות בעל בחירה חופשית, דהיינו, לנסות פשוט לקבל את המציאות תמיד, בלי לרצות לשנות אותה.

וכאשר האדם ינסה לעשות את זה, האדם יראה שאין לו בחירה חופשית על הרצון העצמי שלו. והאדם לא בוחר האם לרצות או לא לרצות. אלא הרצון של האדם קיים כעובדה קיימת. ואין לאדם בחירה חופשית על זה שיש לו בחירה חופשית. ז"א האדם לא יכול לבחור להעלים לעצמו את הבחירה החופשית ואת הרצון עצמי.

ומאחר שהרצון של האדם הוא שורש הסבל של האדם, כי בלי רצון אי אפשר לסבול, ממילא זה אומר שכל זמן שיש לאדם רצון עצמי, הוא ימשיך לסבול ולעולם לא יהיה מאושר. כי הרצון העצמי משגע את האדם, וכל מה שהאדם יעשה, הוא תמיד ימשיך להרגיש תחושה של חסר, כל זמן שקיים אצלו רצון עצמי.

וכל חכמי החכמים מנסים לחשוב ולמצוא איזה דבר שכאשר האדם ישיג אותו, אז האדם יפסיק לרצות ושאז תחושת החסר של האדם תיעלם. אבל אין דבר כזה במציאות. כי הרצון העצמי לא האדם בוחר אותו. וכל מה שהאדם יעשה וכל מה שיתנו לאדם וכיו"ב, תמיד האדם ימשיך להרגיש חסר.

ונוסיף ונאמר, כי כל זמן שהאדם עוד לא משיג את כל מה שהוא רוצה, אז נדמה לאדם שאם הוא ישיג את כל מה שהוא רוצה, אז הוא יהיה מאושר. אבל כאן יש את ההפתעה הגדולה, והיא שאם יצליח האדם להשיג ולקבל את כל מה שהוא רוצה, אז האדם יתחיל להרגיש רע באמת.

כי כרגע נדמה לאדם שאולי יום אחד הוא יצליח למלא את הרצון של עצמו, ואולי יום אחד הוא יקבל קצת שקט נפשי מהרצון העצמי שלו שמשגע אותו. אבל כאשר האדם יצליח למלא את כל רצונו, אז האדם יקבל את אחת ההפתעות הכי גדולות שלו בחיים, כי אז הוא יגלה שהוא נמצא בבעיה רצינית ונצחית, והיא בעיית הרצון העצמי.

כי כאשר האדם מצליח להשיג את כל מה שהוא רוצה, אז הוא כבר לא יכול לשקר את עצמו ולחשוב שאולי יום אחד הוא ישיג את כל מה שהוא רוצה, ואז הוא יהיה מאושר באמת. כי כרגע הנחמה של האדם היא הטיפשות שלו. שנדמה לאדם שאולי יום אחד הוא ישיג את מה שהוא רוצה, ואז הוא יפסיק לרצות.

אבל כאשר האדם מצליח להשיג את כל מה שהוא רוצה, אז האדם מקבל שכל ומבין שהוא כבר לא יכול לשקר את עצמו ולחשוב שאולי יום אחד הוא יהיה מאושר כאשר הוא ישיג את מה שהוא רוצה. כי האדם מבין שהאושר שלו הוא תלוי בקיומו של הרצון העצמי שלו, שהוא משגע את האדם וכל הזמן גורם לו להרגיש תחושת חסר. ואז האדם מקבל שכל להבין שהוא צריך לחפש איזה פתרון אחר וכולי.

ובעצם הבנו, שלא משנה מה שיהיה לאדם, הרי שלעולם האדם ירגיש רע. כי הרצון של האדם תמיד ימשיך להציק לאדם. והאדם לעולם לא יכול להיות שבע רצון באמת מהמציאות, משום שהרצון העצמי של האדם תמיד גורם לו לרצות איזה משהו אחר שונה מהמציאות.

ונוסיף רק, כי הרצון אחראי גם לחרדות ולפחדים של האדם. כי כאשר אין רצון, אין מקום לחרדות וכיו"ב. והרצון אחראי לכל הצרות שיש בעולם.

ונמצא אם כן, כי גן עדן שבו יש לאדם את כל מה שהוא רוצה, זה לא נחשב לגן עדן, אלא אדרבה זה נחשב לגיהנום. כי כאשר יש לאדם את כל מה שהוא רוצה, אז האדם קולט את שורש הבעיה שלו, שהיא הרצון העצמי, ואז האדם מתחיל להרגיש רע באמת.

וא"כ לכאורה אפשר לומר כי גן עדן, הוא מייצג מצב שבו אין לאדם רצון עצמי כלל. ז"א מאחר שהבנו כי הרצון העצמי הוא שורש הבעיות של האדם, ממילא אפשר לומר כי גן עדן הוא מצב תודעתי שבו אין לאדם רצון עצמי כלל, ללא שום בחירה חופשית כלל (כי כאשר אין רצון עצמי, גם לא שייך בחירה חופשית. וגם בזה נעמיק במקום אחר).