15:41יקומים מקבילים, ריבוי עולמות מקבילים, אחדות המהות והצורה, אחדות המציאות, מחויב המציאות, אפשרי המציאות, מרחב המקום, מרחב הזמן
איך צורת הספר יכולה להימצא בכל מקום ובכל זמן?
אליעד כהן מסביר שהרעיון הבסיסי של צורת הספר הוא שאנחנו תופסים אותה בדרך כלל כמוגבלת למקום ולזמן מסוימים בלבד. לדוגמה, ספר פיזי הנמצא על השולחן מולנו נתפס בעינינו כמצוי רק בנקודה אחת במרחב ובזמן מסוים. אולם אליעד טוען שמנקודת מבט עמוקה יותר, הצורה של הספר הזה ממלאת למעשה את כל מרחב המקום ואת כל מרחב הזמן. כיצד? הוא מסביר שהסיבה לכך נעוצה בעובדה שאין באמת הפרדה בין המהות לצורה, ולכן, מכיוון שהמהות (ההוויה) נמצאת בכל מקום ובכל זמן, גם הצורה של הספר חייבת להשתתף בתכונה זו ולהימצא בכל מקום ובכל זמן. הדוגמה שהוא מביא היא שאפילו "מאחורי השמש" - מקום רחוק ובלתי נתפס מבחינתנו - קיימת הצורה של אותו ספר, לא רק כרעיון מופשט, אלא כממשות מוחלטת.
מדוע אין הבדל בין מהות לצורה?
הסיבה שאין הבדל בין מהות לצורה נובעת מההבנה שכל מה שנכון לגבי המהות נכון גם לגבי הצורה. כלומר, אנו רגילים לחשוב שהמהות, ההוויה של המציאות, היא משהו אינסופי, קבוע ונצחי, בעוד שהצורות הן ארעיות, זמניות ומוגבלות במקום ובזמן. אליעד מדגיש שההפרדה הזו אינה נכונה. כאשר מבינים את האחדות המוחלטת של המציאות, רואים שאין הבחנה בין "אפשרי המציאות" לבין "מחויב המציאות". למעשה, כל דבר שנחשב ל"אפשרי" הוא למעשה גם "מחויב", ובכך הוא נמצא בכל המקומות ובכל הזמנים.
מה הקשר בין יקומים מקבילים לאחדות המציאות?
אליעד כהן משתמש במושג "יקומים מקבילים" כדי להסביר כיצד המציאות יכולה להכיל את כל האפשרויות באותו זמן ובאותו מקום. לדבריו, המושג הזה הוא צמצום של הרעיון העמוק יותר, שכל הצורות נמצאות בו זמנית בכל מקום ובכל זמן. המושג של יקומים מקבילים הוא פשוט יותר להבנה עבור התודעה האנושית המוגבלת, מכיוון שקשה לה לתפוס ריבוי אינסופי של צורות במרחב וזמן אחד. אך האמת היא שהיקומים המקבילים אינם אלא ביטוי לאחדות מוחלטת, שבה הכל מתקיים בו זמנית.
איך ייתכן שכל הצורות קיימות בכל מקום ובכל זמן?
לכאורה, נראה בלתי אפשרי שהן צורת הספר והן צורת המעיל (או כל צורה אחרת) יתקיימו במלואן בכל מקום ובכל זמן. אך אליעד מסביר שזו בדיוק מהות האחדות - המציאות היא אינסופית, ולכן יכולה להכיל בתוכה את כל הצורות האפשריות. הדימוי שאליעד משתמש בו הוא כמו אדם שעומד בין שתי מראות, ומבחין בהשתקפויות אינסופיות של עצמו - כך גם המציאות מלאה בהשתקפויות אינסופיות של כל הצורות, בו זמנית.
מדוע התובנה הזו מובילה לרעיון של ריבוי אלוהים?
כאשר מבינים שכל צורה היא אינסופית וכוללת את כל מרחב המציאות, עולה השאלה האם זה מוביל למסקנה שיש "ריבוי אלוהים". אליעד מסביר שאמנם נראה שזה מוביל לריבוי אלוהויות, אך למעשה מדובר באותה אלוהות אחת, שהיא האחדות המוחלטת. הרעיון של ריבוי אלוהים הוא שוב דרך של שכל קטן לתפוס משהו שהשכל הגדול יותר מבין כאחד.
מה המשמעות של לשים את כל הצורות האפשריות באותו מקום ובאותו זמן?
הרעיון של לשים את כל הצורות האפשריות יחד באותו המקום ובאותו הרגע נראה כמופרך ובלתי נתפס. השכל שלנו רגיל לתפוס מציאות נפרדת ומוגבלת, ולכן כדי להקל עליו אנו משתמשים ברעיון של יקומים מקבילים. אליעד מסביר שאם באמת היינו מצליחים לתפוס את הריבוי האינסופי של הצורות באחדות אחת מוחלטת, לא היינו זקוקים למודל של יקומים נפרדים.
איך הדימוי של מראות אינסופיות ממחיש את אחדות המציאות?
אליעד מביא את הדוגמה של אדם שניצב מול מראה ומאחוריו עוד מראה, ונוצרות אינסוף השתקפויות. המרחב נראה כאילו הוא מתרחב לאינסוף, למרות שמדובר באותו מקום. באופן דומה, המציאות מלאה אינסוף השתקפויות של צורות שמתקיימות כולן במקביל, אך השכל המוגבל שלנו מסוגל לחוות רק השתקפות אחת בכל פעם.
מה המשמעות המעשית של התובנה שכל דבר הוא מחויב?
המשמעות המעשית של תובנה זו היא שבכל אירוע, חפץ, מחשבה או רגש, טמונה ההבנה שהוא חלק בלתי נפרד מהמציאות, ולכן הוא מחויב ולא רק אפשרי. אליעד מדגים זאת באמצעות הנעל, שאפילו אם נדמה לנו שהיא יכולה להיות במקום אחר, בפועל היא מחויבת להיות בדיוק במקום שבו היא נמצאת, כמו גם במקום שבו היא לא נמצאת.
כיצד דברי רבי נחמן על התעוררות בלילה קשורים לאחדות המציאות?
אליעד מצטט את רבי נחמן מברסלב, שאומר כי "הנעור בלילה והמהלך בדרך יחידי ומפנה ליבו לבטלה - הרי זה מתחייב בנפשו". לכאורה, אמירה זו מתארת סכנה נפשית או רוחנית, אך אליעד מסביר שיש לה משמעות חיובית ועמוקה יותר: כאשר האדם מתנתק מהמחשבות הרגילות, הולך לבדו ומתנתק מן העולם, הוא יכול להגיע לחוויית אחדות מוחלטת, ולהפוך את נפשו ל"מחויבת" - כלומר, לחוות את עצמו כחלק בלתי נפרד מהמציאות המוחלטת. במצב כזה, האדם תופס את עצמו כאלוהים ממש, וחי מתוך הבנה עמוקה שאין הבדל בין אפשרי למחויב.
האם התובנה הזו שוללת את חוויית הבחירה?
אליעד מדגיש שהתובנה הזו לא שוללת את חוויית הבחירה אלא דווקא מאפשרת את הבחירה הגדולה ביותר. כאשר האדם מבין שהכל מחויב, הוא למעשה משתחרר מכל מגבלה של בחירה מוגבלת וחווה חופש מוחלט לבחור ולחוות כל אפשרות כמציאות מוחלטת.
אליעד כהן מסביר שהרעיון הבסיסי של צורת הספר הוא שאנחנו תופסים אותה בדרך כלל כמוגבלת למקום ולזמן מסוימים בלבד. לדוגמה, ספר פיזי הנמצא על השולחן מולנו נתפס בעינינו כמצוי רק בנקודה אחת במרחב ובזמן מסוים. אולם אליעד טוען שמנקודת מבט עמוקה יותר, הצורה של הספר הזה ממלאת למעשה את כל מרחב המקום ואת כל מרחב הזמן. כיצד? הוא מסביר שהסיבה לכך נעוצה בעובדה שאין באמת הפרדה בין המהות לצורה, ולכן, מכיוון שהמהות (ההוויה) נמצאת בכל מקום ובכל זמן, גם הצורה של הספר חייבת להשתתף בתכונה זו ולהימצא בכל מקום ובכל זמן. הדוגמה שהוא מביא היא שאפילו "מאחורי השמש" - מקום רחוק ובלתי נתפס מבחינתנו - קיימת הצורה של אותו ספר, לא רק כרעיון מופשט, אלא כממשות מוחלטת.
מדוע אין הבדל בין מהות לצורה?
הסיבה שאין הבדל בין מהות לצורה נובעת מההבנה שכל מה שנכון לגבי המהות נכון גם לגבי הצורה. כלומר, אנו רגילים לחשוב שהמהות, ההוויה של המציאות, היא משהו אינסופי, קבוע ונצחי, בעוד שהצורות הן ארעיות, זמניות ומוגבלות במקום ובזמן. אליעד מדגיש שההפרדה הזו אינה נכונה. כאשר מבינים את האחדות המוחלטת של המציאות, רואים שאין הבחנה בין "אפשרי המציאות" לבין "מחויב המציאות". למעשה, כל דבר שנחשב ל"אפשרי" הוא למעשה גם "מחויב", ובכך הוא נמצא בכל המקומות ובכל הזמנים.
מה הקשר בין יקומים מקבילים לאחדות המציאות?
אליעד כהן משתמש במושג "יקומים מקבילים" כדי להסביר כיצד המציאות יכולה להכיל את כל האפשרויות באותו זמן ובאותו מקום. לדבריו, המושג הזה הוא צמצום של הרעיון העמוק יותר, שכל הצורות נמצאות בו זמנית בכל מקום ובכל זמן. המושג של יקומים מקבילים הוא פשוט יותר להבנה עבור התודעה האנושית המוגבלת, מכיוון שקשה לה לתפוס ריבוי אינסופי של צורות במרחב וזמן אחד. אך האמת היא שהיקומים המקבילים אינם אלא ביטוי לאחדות מוחלטת, שבה הכל מתקיים בו זמנית.
איך ייתכן שכל הצורות קיימות בכל מקום ובכל זמן?
לכאורה, נראה בלתי אפשרי שהן צורת הספר והן צורת המעיל (או כל צורה אחרת) יתקיימו במלואן בכל מקום ובכל זמן. אך אליעד מסביר שזו בדיוק מהות האחדות - המציאות היא אינסופית, ולכן יכולה להכיל בתוכה את כל הצורות האפשריות. הדימוי שאליעד משתמש בו הוא כמו אדם שעומד בין שתי מראות, ומבחין בהשתקפויות אינסופיות של עצמו - כך גם המציאות מלאה בהשתקפויות אינסופיות של כל הצורות, בו זמנית.
מדוע התובנה הזו מובילה לרעיון של ריבוי אלוהים?
כאשר מבינים שכל צורה היא אינסופית וכוללת את כל מרחב המציאות, עולה השאלה האם זה מוביל למסקנה שיש "ריבוי אלוהים". אליעד מסביר שאמנם נראה שזה מוביל לריבוי אלוהויות, אך למעשה מדובר באותה אלוהות אחת, שהיא האחדות המוחלטת. הרעיון של ריבוי אלוהים הוא שוב דרך של שכל קטן לתפוס משהו שהשכל הגדול יותר מבין כאחד.
מה המשמעות של לשים את כל הצורות האפשריות באותו מקום ובאותו זמן?
הרעיון של לשים את כל הצורות האפשריות יחד באותו המקום ובאותו הרגע נראה כמופרך ובלתי נתפס. השכל שלנו רגיל לתפוס מציאות נפרדת ומוגבלת, ולכן כדי להקל עליו אנו משתמשים ברעיון של יקומים מקבילים. אליעד מסביר שאם באמת היינו מצליחים לתפוס את הריבוי האינסופי של הצורות באחדות אחת מוחלטת, לא היינו זקוקים למודל של יקומים נפרדים.
איך הדימוי של מראות אינסופיות ממחיש את אחדות המציאות?
אליעד מביא את הדוגמה של אדם שניצב מול מראה ומאחוריו עוד מראה, ונוצרות אינסוף השתקפויות. המרחב נראה כאילו הוא מתרחב לאינסוף, למרות שמדובר באותו מקום. באופן דומה, המציאות מלאה אינסוף השתקפויות של צורות שמתקיימות כולן במקביל, אך השכל המוגבל שלנו מסוגל לחוות רק השתקפות אחת בכל פעם.
מה המשמעות המעשית של התובנה שכל דבר הוא מחויב?
המשמעות המעשית של תובנה זו היא שבכל אירוע, חפץ, מחשבה או רגש, טמונה ההבנה שהוא חלק בלתי נפרד מהמציאות, ולכן הוא מחויב ולא רק אפשרי. אליעד מדגים זאת באמצעות הנעל, שאפילו אם נדמה לנו שהיא יכולה להיות במקום אחר, בפועל היא מחויבת להיות בדיוק במקום שבו היא נמצאת, כמו גם במקום שבו היא לא נמצאת.
כיצד דברי רבי נחמן על התעוררות בלילה קשורים לאחדות המציאות?
אליעד מצטט את רבי נחמן מברסלב, שאומר כי "הנעור בלילה והמהלך בדרך יחידי ומפנה ליבו לבטלה - הרי זה מתחייב בנפשו". לכאורה, אמירה זו מתארת סכנה נפשית או רוחנית, אך אליעד מסביר שיש לה משמעות חיובית ועמוקה יותר: כאשר האדם מתנתק מהמחשבות הרגילות, הולך לבדו ומתנתק מן העולם, הוא יכול להגיע לחוויית אחדות מוחלטת, ולהפוך את נפשו ל"מחויבת" - כלומר, לחוות את עצמו כחלק בלתי נפרד מהמציאות המוחלטת. במצב כזה, האדם תופס את עצמו כאלוהים ממש, וחי מתוך הבנה עמוקה שאין הבדל בין אפשרי למחויב.
האם התובנה הזו שוללת את חוויית הבחירה?
אליעד מדגיש שהתובנה הזו לא שוללת את חוויית הבחירה אלא דווקא מאפשרת את הבחירה הגדולה ביותר. כאשר האדם מבין שהכל מחויב, הוא למעשה משתחרר מכל מגבלה של בחירה מוגבלת וחווה חופש מוחלט לבחור ולחוות כל אפשרות כמציאות מוחלטת.
- איך ליישם את רעיון אחדות הצורה והמהות בחיי היומיום?
- פירוש מושגי "מחויב המציאות" ו"אפשרי המציאות" בהגות היהודית
- רבי נחמן ומהות ההתבוננות בשקט הלילה
- הקשר בין סופר פוזיציה קוונטית לאחדות המציאות
- דרכים לחוות את האחדות מעבר לתפיסה השכלית הרגילה
איך צורת הספר יכולה להימצא בכל מקום ובכל זמן?
אליעד מסביר שצורת הספר, כפי שהיא נתפסת בעינינו, אינה מוגבלת למקום או לזמן מסוימים. לדבריו, בדיוק כשם שההוויה (המהות) נמצאת בכל מקום ובכל זמן, כך גם הצורה אחת עמה ומשתתפת בכל תכונותיה. דוגמה לכך היא ספר פיזי: אנחנו רגילים לחשוב שהוא רק כאן ועכשיו, אבל ברמה גבוהה יותר של הבנה, הספר קיים בכל מקום עד אין סוף, ואפילו "מאחורי השמש". אם היתה קיימת רק צורת הספר ללא שום צורה אחרת, הרי לא היתה לה שום משמעות נפרדת. אך הטענה היא שכיוון שהצורה והמהות הן אחד, הצורה חולקת את תכונות המהות, ולכן היא בעצם אינסופית במובן של המקום והזמן.
מדוע אין הבדל בין מהות לצורה?
בבסיס הרעיון, אין באמת הבחנה בין מה שנקרא "ההוויה" או "המהות" לבין "הצורה" שאנו תופסים בחושים. מהות המציאות ממלאת את כל המקומות והזמנים, אך גם הצורה משתתפת בתכונה זו. המשמעות היא שכל דבר במציאות אינו סתם אפשרי מציאות אלא גם מחויב מציאות, כלומר, הוא בהכרח קיים בכל מצב שהוא. לכן הספר שנראה לנו מוגבל במקום ובזמן מסוימים, הוא בעצם אינסופי בכל ממדי המציאות.
מה הקשר בין יקומים מקבילים לאחדות המציאות?
לפי אליעד, הרעיון של "יקומים מקבילים" הוא דרך לצמצם את ההבנה האמיתית ש"כל צורה נמצאת בכל מקום ובכל זמן". עבור השכל הרגיל, קשה לקבל שכל הדברים מתקיימים בבת אחת באותו המקום ובאותו הזמן. לכן נוח יותר להסביר זאת באמצעות מודל של "ריבוי יקומים מקבילים". אך כשמגיעים להבנה שהמהות והצורה הן אחד, מבינים שמדובר באותה מציאות ממש, ולא ביישויות נפרדות. למעשה, יקומים מקבילים הם "שכל קטן יותר" לעומת ההבנה שהכל אחד ממש.
איך ייתכן שכל הצורות ממלאות את כל המקום והזמן בו זמנית?
השאלה עולה כשרוצים להבין כיצד גם "צורת ספר" וגם "צורת מעיל" וגם כל צורה אחרת נמצאות כולן בכל מקום ובכל זמן. לפי ההסבר, אם כל מה שנכון לגבי המהות (המחויב) נכון גם לגבי הצורה (האפשרי), הרי שכל צורה יכולה להתקיים בכל מצב. זה נראה כהגזמה או כסתירה, אך זו בדיוק הנקודה של האחדות המוחלטת: בכל רגע מתקיימות כל האופציות בבת אחת, אפילו אם איננו תופסים זאת באופן רגיל.
מדוע התובנה הזו מובילה לרעיון של ריבוי אלוהים?
כאשר אומרים שכל צורה נמצאת בכל מקום ובכל זמן, עולה הרעיון שכל צורה "הופכת" לסוג של אלוהים, כי היא מחויבת המציאות. כך מתקבל "ריבוי אלוהים" אם מסתכלים על העניין מחוץ לפרספקטיבה של האחדות. בפועל, אין באמת ריבוי של אלוהויות נפרדות, כי הכל מצביע על אותה מהות אחת.
מה המשמעות של 'לתרכיב את כל הצורות האפשריות באותו מקום ובאותו זמן'?
כשאומרים שלקחת את כל הצורות ולהניח אותן באותו המרחב ובאותו הרגע, השכל האנושי נתקל בסתירה כי הוא רגיל להבחין בין אובייקטים שונים בזמנים שונים. לכן, המודל של "אין סוף יקומים" עוזר לשכל להבין שיש אפשרות שכל האירועים האפשריים יתקיימו, אך לכאורה במקומות או במציאויות נפרדות. זו דרך להסביר לעצמנו איך תיתכן כזו שלמות של ריבוי אינסופי.
כיצד הדימוי של מראות אינסופיות עוזר להבין את הנושא?
אליעד מביא את הדוגמה של אדם שעומד מול מראה, ומאחוריו מראה נוספת. כך נוצרות השתקפויות רבות לאינסוף. בפועל, נראה לנו שהמקום עצמו "התרחב", ושיש אינסוף מופעים של אותו אדם. זה דומה לרעיון שהמציאות מלאה באינסוף דרכים וצורות, גם אם איננו יכולים לגשת לכולן בו זמנית. הדימוי עוזר להמחיש את הריבוי הכמעט בלתי נתפס שקיים בתפיסה של "הכל נמצא בכל מקום ובכל זמן".
מהי הנגזרת המעשית של ההבנה שהכל נמצא בכל מקום ובכל זמן?
היא מובילה לכך שמבינים שכל אירוע וכל צורה הם חלק ממחויב המציאות. עבור השכל הרגיל, זה אומר שיש אינסוף אפשרויות - ולכן אנו מתארים זאת כיקומים מקבילים. אך בהבנה עמוקה יותר, הכל מתרחש באחדות, פשוט אנו חווים זאת חלקית כתוצאה מ"קריסה" תודעתית. בדומה למושג "סופר פוזיציה" במכניקת הקוונטים, הצורות כולן קיימות, אבל אנו חווים כל פעם צורה אחת מסוימת.
האם אפשר ליישם את רעיון המחויב על כל דבר אפשרי?
כאשר אנו מבינים שמה שנכון לגבי המחויב נכון גם לגבי האפשרי, הרי שכל פרט במציאות הוא גם הכרחי. הספר מחויב להיות בדיוק במקום שהוא נמצא, וכך גם הרעיון ההפוך - שהספר יכול להיות במקום אחר - גם הוא מחויב. לכאורה זו סתירה, אך מהיבט האחדות זו בדיוק המשמעות: הכל קורה בו זמנית, והכל "נכון" באותה מידה.
איך ספר יכול להיות גם מחויב וגם אפשרי?
בצמצום השכל שלנו, אנחנו מבחינים בין "מחויב" לבין "אפשרי". אבל אם מפנימים את אחדות המציאות, מבינים שה"ספר" הוא גם האפשרות הרגילה (אולי הוא יהיה פה או לא) וגם מצב מחויב (בהכרח הוא פה ובכל מקום אחר). לכן אין סתירה במהות, אלא רק בפרספקטיבה המוגבלת שלנו.
מה מלמד רבי נחמן על ההתעוררות בלילה וההליכה בדרך יחידי?
אליעד מביא את דברי רבי נחמן: "הנעור בלילה והמהלך בדרך יחידי ומפנה ליבו לבטלה - הרי זה מתחייב בנפשו". על פי הפשט, הכוונה היא שזהו מצב נפשי לא בריא, שאם אדם מתמלא במחשבות רעות, הוא עלול להזיק לעצמו. אך אליעד מציג את הצד ההפוך שרבי נחמן מדגיש: אם אתה מנצל את השקט שבזמן הלילה, הולך לבד ו"לא חושב על כלום" (פונה לבטלה), אתה יכול להגיע לאחדות מוחלטת עד כדי שהנפש שלך "מתחייבת", כלומר, נכללת במחויב המציאות, ואתה מגיע לחוויית אלוהות.
כיצד התובנה הזו עשויה להשפיע על חוויית הבחירה?
אם הכל מחויב, האם נשללת הבחירה? לא בהכרח. לפי אליעד, במחויב יש גם את "הבחירה הכי גדולה", מכיוון שהמחויב כולל את כל האפשרויות כולן. כשאדם תופס את עצמו כחלק מהמחויב, הוא בעצם מתאחד עם כל התרחישים האפשריים ולא מוגבל לנקודת מבט צרה של "רק כך או רק אחרת".
לסיכום: איך הכל מתקשר לרעיון שהכל אחד?
השורה התחתונה היא שכל השאלות על מקומות, זמנים, יקומים מקבילים, ריבוי אלוהים וכולי, כולן נובעות מאותה הבנה שאם הצורה והמהות הן אחד, הרי שכל מה שאפשרי הוא גם מחויב, ושיש אינסוף אפשרויות באותו המקום ובאותו הזמן. המציאות כולה, על כל מופעיה, היא אחדות אחת שאנו מנסים לתפוס בשכל מקוצר ומפריד.
אליעד מסביר שצורת הספר, כפי שהיא נתפסת בעינינו, אינה מוגבלת למקום או לזמן מסוימים. לדבריו, בדיוק כשם שההוויה (המהות) נמצאת בכל מקום ובכל זמן, כך גם הצורה אחת עמה ומשתתפת בכל תכונותיה. דוגמה לכך היא ספר פיזי: אנחנו רגילים לחשוב שהוא רק כאן ועכשיו, אבל ברמה גבוהה יותר של הבנה, הספר קיים בכל מקום עד אין סוף, ואפילו "מאחורי השמש". אם היתה קיימת רק צורת הספר ללא שום צורה אחרת, הרי לא היתה לה שום משמעות נפרדת. אך הטענה היא שכיוון שהצורה והמהות הן אחד, הצורה חולקת את תכונות המהות, ולכן היא בעצם אינסופית במובן של המקום והזמן.
מדוע אין הבדל בין מהות לצורה?
בבסיס הרעיון, אין באמת הבחנה בין מה שנקרא "ההוויה" או "המהות" לבין "הצורה" שאנו תופסים בחושים. מהות המציאות ממלאת את כל המקומות והזמנים, אך גם הצורה משתתפת בתכונה זו. המשמעות היא שכל דבר במציאות אינו סתם אפשרי מציאות אלא גם מחויב מציאות, כלומר, הוא בהכרח קיים בכל מצב שהוא. לכן הספר שנראה לנו מוגבל במקום ובזמן מסוימים, הוא בעצם אינסופי בכל ממדי המציאות.
מה הקשר בין יקומים מקבילים לאחדות המציאות?
לפי אליעד, הרעיון של "יקומים מקבילים" הוא דרך לצמצם את ההבנה האמיתית ש"כל צורה נמצאת בכל מקום ובכל זמן". עבור השכל הרגיל, קשה לקבל שכל הדברים מתקיימים בבת אחת באותו המקום ובאותו הזמן. לכן נוח יותר להסביר זאת באמצעות מודל של "ריבוי יקומים מקבילים". אך כשמגיעים להבנה שהמהות והצורה הן אחד, מבינים שמדובר באותה מציאות ממש, ולא ביישויות נפרדות. למעשה, יקומים מקבילים הם "שכל קטן יותר" לעומת ההבנה שהכל אחד ממש.
איך ייתכן שכל הצורות ממלאות את כל המקום והזמן בו זמנית?
השאלה עולה כשרוצים להבין כיצד גם "צורת ספר" וגם "צורת מעיל" וגם כל צורה אחרת נמצאות כולן בכל מקום ובכל זמן. לפי ההסבר, אם כל מה שנכון לגבי המהות (המחויב) נכון גם לגבי הצורה (האפשרי), הרי שכל צורה יכולה להתקיים בכל מצב. זה נראה כהגזמה או כסתירה, אך זו בדיוק הנקודה של האחדות המוחלטת: בכל רגע מתקיימות כל האופציות בבת אחת, אפילו אם איננו תופסים זאת באופן רגיל.
מדוע התובנה הזו מובילה לרעיון של ריבוי אלוהים?
כאשר אומרים שכל צורה נמצאת בכל מקום ובכל זמן, עולה הרעיון שכל צורה "הופכת" לסוג של אלוהים, כי היא מחויבת המציאות. כך מתקבל "ריבוי אלוהים" אם מסתכלים על העניין מחוץ לפרספקטיבה של האחדות. בפועל, אין באמת ריבוי של אלוהויות נפרדות, כי הכל מצביע על אותה מהות אחת.
מה המשמעות של 'לתרכיב את כל הצורות האפשריות באותו מקום ובאותו זמן'?
כשאומרים שלקחת את כל הצורות ולהניח אותן באותו המרחב ובאותו הרגע, השכל האנושי נתקל בסתירה כי הוא רגיל להבחין בין אובייקטים שונים בזמנים שונים. לכן, המודל של "אין סוף יקומים" עוזר לשכל להבין שיש אפשרות שכל האירועים האפשריים יתקיימו, אך לכאורה במקומות או במציאויות נפרדות. זו דרך להסביר לעצמנו איך תיתכן כזו שלמות של ריבוי אינסופי.
כיצד הדימוי של מראות אינסופיות עוזר להבין את הנושא?
אליעד מביא את הדוגמה של אדם שעומד מול מראה, ומאחוריו מראה נוספת. כך נוצרות השתקפויות רבות לאינסוף. בפועל, נראה לנו שהמקום עצמו "התרחב", ושיש אינסוף מופעים של אותו אדם. זה דומה לרעיון שהמציאות מלאה באינסוף דרכים וצורות, גם אם איננו יכולים לגשת לכולן בו זמנית. הדימוי עוזר להמחיש את הריבוי הכמעט בלתי נתפס שקיים בתפיסה של "הכל נמצא בכל מקום ובכל זמן".
מהי הנגזרת המעשית של ההבנה שהכל נמצא בכל מקום ובכל זמן?
היא מובילה לכך שמבינים שכל אירוע וכל צורה הם חלק ממחויב המציאות. עבור השכל הרגיל, זה אומר שיש אינסוף אפשרויות - ולכן אנו מתארים זאת כיקומים מקבילים. אך בהבנה עמוקה יותר, הכל מתרחש באחדות, פשוט אנו חווים זאת חלקית כתוצאה מ"קריסה" תודעתית. בדומה למושג "סופר פוזיציה" במכניקת הקוונטים, הצורות כולן קיימות, אבל אנו חווים כל פעם צורה אחת מסוימת.
האם אפשר ליישם את רעיון המחויב על כל דבר אפשרי?
כאשר אנו מבינים שמה שנכון לגבי המחויב נכון גם לגבי האפשרי, הרי שכל פרט במציאות הוא גם הכרחי. הספר מחויב להיות בדיוק במקום שהוא נמצא, וכך גם הרעיון ההפוך - שהספר יכול להיות במקום אחר - גם הוא מחויב. לכאורה זו סתירה, אך מהיבט האחדות זו בדיוק המשמעות: הכל קורה בו זמנית, והכל "נכון" באותה מידה.
איך ספר יכול להיות גם מחויב וגם אפשרי?
בצמצום השכל שלנו, אנחנו מבחינים בין "מחויב" לבין "אפשרי". אבל אם מפנימים את אחדות המציאות, מבינים שה"ספר" הוא גם האפשרות הרגילה (אולי הוא יהיה פה או לא) וגם מצב מחויב (בהכרח הוא פה ובכל מקום אחר). לכן אין סתירה במהות, אלא רק בפרספקטיבה המוגבלת שלנו.
מה מלמד רבי נחמן על ההתעוררות בלילה וההליכה בדרך יחידי?
אליעד מביא את דברי רבי נחמן: "הנעור בלילה והמהלך בדרך יחידי ומפנה ליבו לבטלה - הרי זה מתחייב בנפשו". על פי הפשט, הכוונה היא שזהו מצב נפשי לא בריא, שאם אדם מתמלא במחשבות רעות, הוא עלול להזיק לעצמו. אך אליעד מציג את הצד ההפוך שרבי נחמן מדגיש: אם אתה מנצל את השקט שבזמן הלילה, הולך לבד ו"לא חושב על כלום" (פונה לבטלה), אתה יכול להגיע לאחדות מוחלטת עד כדי שהנפש שלך "מתחייבת", כלומר, נכללת במחויב המציאות, ואתה מגיע לחוויית אלוהות.
כיצד התובנה הזו עשויה להשפיע על חוויית הבחירה?
אם הכל מחויב, האם נשללת הבחירה? לא בהכרח. לפי אליעד, במחויב יש גם את "הבחירה הכי גדולה", מכיוון שהמחויב כולל את כל האפשרויות כולן. כשאדם תופס את עצמו כחלק מהמחויב, הוא בעצם מתאחד עם כל התרחישים האפשריים ולא מוגבל לנקודת מבט צרה של "רק כך או רק אחרת".
לסיכום: איך הכל מתקשר לרעיון שהכל אחד?
השורה התחתונה היא שכל השאלות על מקומות, זמנים, יקומים מקבילים, ריבוי אלוהים וכולי, כולן נובעות מאותה הבנה שאם הצורה והמהות הן אחד, הרי שכל מה שאפשרי הוא גם מחויב, ושיש אינסוף אפשרויות באותו המקום ובאותו הזמן. המציאות כולה, על כל מופעיה, היא אחדות אחת שאנו מנסים לתפוס בשכל מקוצר ומפריד.
- איך ליישם את רעיון אחדות הצורה והמהות בחיי היומיום
- פירוש מושגי "מחויב המציאות" ו"אפשרי המציאות" בהגות היהודית
- רבי נחמן ומהות ההתבוננות בשקט הלילה
- הקשר בין סופר פוזיציה קוונטית לאחדות המציאות
- דרכים לחוות את האחדות מעבר לתפיסה השכלית הרגילה
שאלה: איך שאני מבינה, אתה אומר שיש בכל רגע את סך כל הצורות האפשריות, איך זה?
אליעד: למשל, זה ספר, הוא נמצא במקום מסוים ובזמן מסוים. אני טוען שהספר הזה, מבחינה אובייקטיבית, נמצא בכל המקומות ועד אין סוף, שאפילו מאחורי השמש יש את הספר הזה, וכן הצורה של הספר הזה, ממלאת את כל מרחב המקום, וגם את כל הזמן. זאת אומרת שהדבר היחיד שקיים זה הצורה של הספר הזה.
שאלה: אבל זה לא אפשרי.
אליעד: למה? כי אם רק צורת הספר קיימת, אז מה המשמעות של צורת הספר? אם רק צורה אחת קיימת אז אין משמעות לצורה הזאת ולמשהו אחר. מה קיים בכל מקום ובכל זמן? ההוויה של המקום והזמן. מה לא קיים בכל מקום ובכל זמן? הצורה שקיימת בזמן ובמקום. אני אומר שאין הבדל בין מהות לצורה, מה שנכון לגבי המהות נכון לגבי הצורה.
מה נכון לגבי המהות? שהיא קיימת בכל מקום ובכל צורה, ולכן הצורה של הספר קיימת בכל מקום ובכל זמן, עד כדי כך שהספר הוא יותר גדול מהמקום ומהזמן. כי ההוויה גדולה מהמקום ומהזמן. הספר יותר גדול מהמקום והזמן. וזה נכון לגבי כל צורה.
אבל איך זה יכול להיות? איך זה יכול להיות שזה יהיה לגבי שתי צורות? זה סוג של יקומים מקבילים, זה לא יקומים מקבילים, זה למעשה אחד. בצמצום אנחנו אומרים יקומים מקבילים, אבל זה סוג של אחד. יקומים מקבילים זה שכל קטן יותר. כאילו דמיינו שיש תמונה ואין אותה, שיש תמונה ואין אותה וכן הלאה.
היקומים המקבילים שאני מדבר עליהם זה משהו שונה קצת. יש את ההבנה שכול צורה ממלאת את כל המקום וכל הזמן, כי הצורה היא אחת עם המהות. כל צורה יש לה את כל תכונות המהות, ממלאת את כל המקום והזמן, היא הסיבה הראשונה וכו', ובו זמנית היא גם כן רק צורה.
אבל לא יכול להיות שהיא רק צורה אם היא ממלאת את הכל, אז למה אתה אומר שזאת צורה? ואף על פי כן. ודבר נוסף זה לא יכול להיות לגבי כל הצורות, איך יכול להיות שכול הצורות ממלאות את כל הזמן והמקום? זה נקרא ריבוי אלוהים.
זה לא יקומים מקבילים, יקומים מקבילים זה בכלל משהו אחר, זה שכל קטן יותר מההבנה שהכל אחד. אם אתה מבין את האחד, אז אתה יכול להבין את היקומים המקבילים.
הספר הזה, נמצא במקום ובזמן מסוים, מבחינת אופציה הוא יכול להיות באין סוף מקומות ובאין סוף זמנים. נניח שהוא נמצא רק במקום מסוים ובזמן מסוים, אז במסגרת כל היקומים הוא נמצא בכל מקום ובכל זמן. אם כל האופציות קיימות, אז הוא נמצא בכל מקום ובכל זמן בו זמנית.
ההבנה שיש אין סוף יקומים מקבילים היא ביטוי של ההבנה שאומרת שכול דבר נמצא בכל מקום ובכל זמן. עכשיו זה שכל מאוד גדול. איך יכול להיות שעל אותו מרחב מקום ועל אותו מרחב זמן נמצאים אין סוף ישויות? זה לא יכול להיות, ולכן אנו אומרים שזה באין סוף יקומים.
גם בשכל הגדול יותר להגיד שכול דבר נמצא בכל מקום ובכל זמן זה גם לא נכון כי יש אחד יותר גדול, כי גם המקום והזמן זה אחד.
דמייני את המקום הזה, ואחר דמייני מקום דומה ועוד אחד, וזה כפול אין סוף.
מה אנחנו בסופו של דבר? צורה, זה מקום ששמו צורה וצליל. וזה הכל, ואם זה כמה צורות, זה יוצר לך משמעות. וזהו זה, אבל יש את כל הצורות בכל מקום ובכל זמן. למשל המעיל שלך נמצא בכל המקומות ובכל הזמנים.
רק בתודעה יש לך קריסה, זה לא סופר פוזיציה, אלא צורה שאתה רואה אותה.
זאת אומרת שההבנה של היקומים המקבילים היא נגזרת מההבנה שכול דבר נמצא בכל מקום ובכל זמן, על אותו מרחב מקום וזמן. אתה לא יכול לקבל את זה שבמקום הזה יש לך את זה ואת כל סך הדברים באותו זמן. ולכן אני אומר לך שזה באין סוף יקומים. תרכיבו את כל הצורות האפשריות באותו מקום ובאותו זמן וזה מה שתקבלו.
למשל אדם עומד מול הראי, ושמים עוד ראי, ואז הוא רואה אין סוף השתקפויות. מה קרה? הוא נמצא באותו חדר עם אותו מרחב, אבל המרחב גדל, המקום גדל, זה למעשה אין סוף מקום. אבל אף על פי כן אתה לא יכול לגשת לכל מקום, ויש מקומות שרחוקים ממך יותר ויש כאלה שרחוקים ממך פחות. זה קצת דומה למה שדברנו עליו. מה הבנת?
שאלה: כשאתה מדבר על יקומים מקבילים, אתה למעשה ממחיש לי שזה בעצם לא יקומים מקבילים, אלא זה באותו מקום ובאותו זמן חוויה אחת שזה בעצם גם צורה, כל צורה, והיא ההוויה עצמה. ואפילו כל צורה שהיא שאפילו זה מחשבה ורגש.
אליעד: היא הוסיפה ואמרה שזה לא רק צורה פיסית. צורה זה כל דבר, אפילו רצון זה צורה. כל ישות זה צורה. דמיין שהרצון שלך ממלא את כל המציאות.
זה לא ברור, נכון? גם אם הספר ממלא את כל המציאות זה לא ברור. דמיין שכול הישויות ממלאות את הכל, לא רק הצורות הפיסיות שאנחנו רואים בחושים אלא גם צורות הרגש וכו'. תמשיכי, מה הבנת?
שאלה: בגלל שהשכל שלי לא מסוגל לתפוס שהכל כאן ועכשיו, והכל נמצא באותו מקום ובאותו זמן
אליעד: קחי את כל הזמן ואת כל המקום ושימי אותם באותו מקום, שימי אותם ביחד, ותערבבי ביניהם וגם עם ההפוך שלהם. אפשר לקבל סחרחורת מזה.
שאלה: ולכן כדי שהשכל שלנו יתפוס מה קורה אתה מדבר איתנו על יקומים מקבילים, כדי שאיך שהוא נבין את זה, אבל זה לא באמת.
אליעד: זה לא רק שזה לא באמת, זה הרבה יותר מזה. מהיבט מסוים זה גם זה.
הנושא של יקומים מקבילים הוא נגזרת. אם תהיה משוכנע במאה אחוז שמה שנכון לגבי המחויב נכון לגבי האפשרי, אז נגמרת לך המשמעות של היקום הנפרד. כי אם כל מה שנכון לגבי המחויב נכון לגבי כל דבר אפשרי..
מה זה מחויב? שלא יכול שלא להיות קיים. ואם המחויב נכון לגבי הספר, אז הספר מחויב שיהיה קיים, אז לא קיים שום דבר מלבד הספר.
שאלה: אז כל דבר הוא גם אפשרי וגם מחויב.
אליעד: רבי נחמן אומר, הנעור בלילה והמהלך בדרך יחידי, ומפנה ליבו לבטלה, הרי זה מתחייב בנפשו. כתוב אצל היהודים מי שער בלילה והולך לבד ולא חושב על משהו מוגדר, הוא מתחייב בנפשו, למה? כי הוא מכניס לו לראש מחשבות לא טובות, ואם יקרה לו משהו, זה באשמתו. מה רבי נחמן אמר, חייב להיות בזה משהו טוב, אם הם אמרו שלהתעורר בלילה זה לא טוב, וללכת יחידי זה לא טוב, ולחשוב שטויות זה לא טוב, עד כדי כך שאתה מתחייב בנפשך, רבי נחמן אמר בואו נהפוך את זה.
אם תתעורר בלילה שיש לך שקט בראש ממה שקורה בכדור הארץ. ותלך בדרך יחידי, דהיינו, תתרחק מכל מה שקורה בעולם. ותפנה לבך לבטלה, דהיינו, לא תחשוב על שום דבר. אם תצליח לא לחשוב על שום דבר, אז תתחייב בנפשך, ומה זה אומר? אז נפשך תהפוך להיות מחויבת, אז נפשך תיכלל במחויב המציאות, ומה זה אומר? אתה תחווה שהכל קיומו מחויב. ואז אתה חי לנצח, ויודע שאתה אלוהים.
שאלה: האם זה ביטול הבחירה?
אליעד: לא, כשאתה נכלל במחויב אז יש לך את הבחירה הכי גדולה. מה זה אומר מחויב? שאתה מתחייב בנפשו, שאתה מבין שכול העולם מחויב. בפרקטיקה כשאתה רואה פה נעל, אתה חושב שזה לא מחויב שהנעל תהיה פה כי היא יכולה להיות גם שם, אבל זה לא, הנעל מחויבת להיות פה. למרות שאתה יכול להעביר אותה לשם, אתה יודע שזה מחויב שהיא תהיה פה. אבל זה גם מחויב שהנעל תהיה גם שם.
אם אתה מבין את זה, אז זה אומר, שאם כל מה שנכון לגבי המחויב, נכון לגבי האפשרי, אז כל מה שנכון לגבי האפשרי, נכון לגבי המחויב. כל מה שנכון לגבי הספר הזה, נכון גם לגבי אלוהים, אין הבדל ביניהם. אבל כל מה שנכון לגבי כל צורה, נכון לגבי המהות. אם אתה רוצה לדעת מה היא מהות המציאות, קח צורה כל שהיא ובדוק אותה, ומה שנכון לגבי הצורה נכון לגבי אלוהים.
אז תגיד, יש גם את הצורה ההפוכה שלה? נכון, גם זה נכון לגבי אלוהים.
אם זה נתפס לך, אז זהו. למה זה לא נתפס? כי זה כאילו הפוך, גם ככה וגם ככה.
אליעד: למשל, זה ספר, הוא נמצא במקום מסוים ובזמן מסוים. אני טוען שהספר הזה, מבחינה אובייקטיבית, נמצא בכל המקומות ועד אין סוף, שאפילו מאחורי השמש יש את הספר הזה, וכן הצורה של הספר הזה, ממלאת את כל מרחב המקום, וגם את כל הזמן. זאת אומרת שהדבר היחיד שקיים זה הצורה של הספר הזה.
שאלה: אבל זה לא אפשרי.
אליעד: למה? כי אם רק צורת הספר קיימת, אז מה המשמעות של צורת הספר? אם רק צורה אחת קיימת אז אין משמעות לצורה הזאת ולמשהו אחר. מה קיים בכל מקום ובכל זמן? ההוויה של המקום והזמן. מה לא קיים בכל מקום ובכל זמן? הצורה שקיימת בזמן ובמקום. אני אומר שאין הבדל בין מהות לצורה, מה שנכון לגבי המהות נכון לגבי הצורה.
מה נכון לגבי המהות? שהיא קיימת בכל מקום ובכל צורה, ולכן הצורה של הספר קיימת בכל מקום ובכל זמן, עד כדי כך שהספר הוא יותר גדול מהמקום ומהזמן. כי ההוויה גדולה מהמקום ומהזמן. הספר יותר גדול מהמקום והזמן. וזה נכון לגבי כל צורה.
אבל איך זה יכול להיות? איך זה יכול להיות שזה יהיה לגבי שתי צורות? זה סוג של יקומים מקבילים, זה לא יקומים מקבילים, זה למעשה אחד. בצמצום אנחנו אומרים יקומים מקבילים, אבל זה סוג של אחד. יקומים מקבילים זה שכל קטן יותר. כאילו דמיינו שיש תמונה ואין אותה, שיש תמונה ואין אותה וכן הלאה.
היקומים המקבילים שאני מדבר עליהם זה משהו שונה קצת. יש את ההבנה שכול צורה ממלאת את כל המקום וכל הזמן, כי הצורה היא אחת עם המהות. כל צורה יש לה את כל תכונות המהות, ממלאת את כל המקום והזמן, היא הסיבה הראשונה וכו', ובו זמנית היא גם כן רק צורה.
אבל לא יכול להיות שהיא רק צורה אם היא ממלאת את הכל, אז למה אתה אומר שזאת צורה? ואף על פי כן. ודבר נוסף זה לא יכול להיות לגבי כל הצורות, איך יכול להיות שכול הצורות ממלאות את כל הזמן והמקום? זה נקרא ריבוי אלוהים.
זה לא יקומים מקבילים, יקומים מקבילים זה בכלל משהו אחר, זה שכל קטן יותר מההבנה שהכל אחד. אם אתה מבין את האחד, אז אתה יכול להבין את היקומים המקבילים.
הספר הזה, נמצא במקום ובזמן מסוים, מבחינת אופציה הוא יכול להיות באין סוף מקומות ובאין סוף זמנים. נניח שהוא נמצא רק במקום מסוים ובזמן מסוים, אז במסגרת כל היקומים הוא נמצא בכל מקום ובכל זמן. אם כל האופציות קיימות, אז הוא נמצא בכל מקום ובכל זמן בו זמנית.
ההבנה שיש אין סוף יקומים מקבילים היא ביטוי של ההבנה שאומרת שכול דבר נמצא בכל מקום ובכל זמן. עכשיו זה שכל מאוד גדול. איך יכול להיות שעל אותו מרחב מקום ועל אותו מרחב זמן נמצאים אין סוף ישויות? זה לא יכול להיות, ולכן אנו אומרים שזה באין סוף יקומים.
גם בשכל הגדול יותר להגיד שכול דבר נמצא בכל מקום ובכל זמן זה גם לא נכון כי יש אחד יותר גדול, כי גם המקום והזמן זה אחד.
דמייני את המקום הזה, ואחר דמייני מקום דומה ועוד אחד, וזה כפול אין סוף.
מה אנחנו בסופו של דבר? צורה, זה מקום ששמו צורה וצליל. וזה הכל, ואם זה כמה צורות, זה יוצר לך משמעות. וזהו זה, אבל יש את כל הצורות בכל מקום ובכל זמן. למשל המעיל שלך נמצא בכל המקומות ובכל הזמנים.
רק בתודעה יש לך קריסה, זה לא סופר פוזיציה, אלא צורה שאתה רואה אותה.
זאת אומרת שההבנה של היקומים המקבילים היא נגזרת מההבנה שכול דבר נמצא בכל מקום ובכל זמן, על אותו מרחב מקום וזמן. אתה לא יכול לקבל את זה שבמקום הזה יש לך את זה ואת כל סך הדברים באותו זמן. ולכן אני אומר לך שזה באין סוף יקומים. תרכיבו את כל הצורות האפשריות באותו מקום ובאותו זמן וזה מה שתקבלו.
למשל אדם עומד מול הראי, ושמים עוד ראי, ואז הוא רואה אין סוף השתקפויות. מה קרה? הוא נמצא באותו חדר עם אותו מרחב, אבל המרחב גדל, המקום גדל, זה למעשה אין סוף מקום. אבל אף על פי כן אתה לא יכול לגשת לכל מקום, ויש מקומות שרחוקים ממך יותר ויש כאלה שרחוקים ממך פחות. זה קצת דומה למה שדברנו עליו. מה הבנת?
שאלה: כשאתה מדבר על יקומים מקבילים, אתה למעשה ממחיש לי שזה בעצם לא יקומים מקבילים, אלא זה באותו מקום ובאותו זמן חוויה אחת שזה בעצם גם צורה, כל צורה, והיא ההוויה עצמה. ואפילו כל צורה שהיא שאפילו זה מחשבה ורגש.
אליעד: היא הוסיפה ואמרה שזה לא רק צורה פיסית. צורה זה כל דבר, אפילו רצון זה צורה. כל ישות זה צורה. דמיין שהרצון שלך ממלא את כל המציאות.
זה לא ברור, נכון? גם אם הספר ממלא את כל המציאות זה לא ברור. דמיין שכול הישויות ממלאות את הכל, לא רק הצורות הפיסיות שאנחנו רואים בחושים אלא גם צורות הרגש וכו'. תמשיכי, מה הבנת?
שאלה: בגלל שהשכל שלי לא מסוגל לתפוס שהכל כאן ועכשיו, והכל נמצא באותו מקום ובאותו זמן
אליעד: קחי את כל הזמן ואת כל המקום ושימי אותם באותו מקום, שימי אותם ביחד, ותערבבי ביניהם וגם עם ההפוך שלהם. אפשר לקבל סחרחורת מזה.
שאלה: ולכן כדי שהשכל שלנו יתפוס מה קורה אתה מדבר איתנו על יקומים מקבילים, כדי שאיך שהוא נבין את זה, אבל זה לא באמת.
אליעד: זה לא רק שזה לא באמת, זה הרבה יותר מזה. מהיבט מסוים זה גם זה.
הנושא של יקומים מקבילים הוא נגזרת. אם תהיה משוכנע במאה אחוז שמה שנכון לגבי המחויב נכון לגבי האפשרי, אז נגמרת לך המשמעות של היקום הנפרד. כי אם כל מה שנכון לגבי המחויב נכון לגבי כל דבר אפשרי..
מה זה מחויב? שלא יכול שלא להיות קיים. ואם המחויב נכון לגבי הספר, אז הספר מחויב שיהיה קיים, אז לא קיים שום דבר מלבד הספר.
שאלה: אז כל דבר הוא גם אפשרי וגם מחויב.
אליעד: רבי נחמן אומר, הנעור בלילה והמהלך בדרך יחידי, ומפנה ליבו לבטלה, הרי זה מתחייב בנפשו. כתוב אצל היהודים מי שער בלילה והולך לבד ולא חושב על משהו מוגדר, הוא מתחייב בנפשו, למה? כי הוא מכניס לו לראש מחשבות לא טובות, ואם יקרה לו משהו, זה באשמתו. מה רבי נחמן אמר, חייב להיות בזה משהו טוב, אם הם אמרו שלהתעורר בלילה זה לא טוב, וללכת יחידי זה לא טוב, ולחשוב שטויות זה לא טוב, עד כדי כך שאתה מתחייב בנפשך, רבי נחמן אמר בואו נהפוך את זה.
אם תתעורר בלילה שיש לך שקט בראש ממה שקורה בכדור הארץ. ותלך בדרך יחידי, דהיינו, תתרחק מכל מה שקורה בעולם. ותפנה לבך לבטלה, דהיינו, לא תחשוב על שום דבר. אם תצליח לא לחשוב על שום דבר, אז תתחייב בנפשך, ומה זה אומר? אז נפשך תהפוך להיות מחויבת, אז נפשך תיכלל במחויב המציאות, ומה זה אומר? אתה תחווה שהכל קיומו מחויב. ואז אתה חי לנצח, ויודע שאתה אלוהים.
שאלה: האם זה ביטול הבחירה?
אליעד: לא, כשאתה נכלל במחויב אז יש לך את הבחירה הכי גדולה. מה זה אומר מחויב? שאתה מתחייב בנפשו, שאתה מבין שכול העולם מחויב. בפרקטיקה כשאתה רואה פה נעל, אתה חושב שזה לא מחויב שהנעל תהיה פה כי היא יכולה להיות גם שם, אבל זה לא, הנעל מחויבת להיות פה. למרות שאתה יכול להעביר אותה לשם, אתה יודע שזה מחויב שהיא תהיה פה. אבל זה גם מחויב שהנעל תהיה גם שם.
אם אתה מבין את זה, אז זה אומר, שאם כל מה שנכון לגבי המחויב, נכון לגבי האפשרי, אז כל מה שנכון לגבי האפשרי, נכון לגבי המחויב. כל מה שנכון לגבי הספר הזה, נכון גם לגבי אלוהים, אין הבדל ביניהם. אבל כל מה שנכון לגבי כל צורה, נכון לגבי המהות. אם אתה רוצה לדעת מה היא מהות המציאות, קח צורה כל שהיא ובדוק אותה, ומה שנכון לגבי הצורה נכון לגבי אלוהים.
אז תגיד, יש גם את הצורה ההפוכה שלה? נכון, גם זה נכון לגבי אלוהים.
אם זה נתפס לך, אז זהו. למה זה לא נתפס? כי זה כאילו הפוך, גם ככה וגם ככה.
050-3331-331