כי כאשר האדם מתבונן על האמת לאמיתה, הוא נעלם לגמרי. דהיינו, שה"אני" הנפרד שלו נעלם לגמרי, כאילו הוא לא נמצא כלל במציאות, ללא כל הוויה כלשהי (גם לא כ"צופה מהצד", או כל שקר אחר). וכאשר האדם מתחיל להתבונן על האמת לאמיתה, הוא לאט לאט מתחיל להרגיש שהוא נעלם. והדבר הזה מפחיד את האדם.
ונראה כאילו האדם רוצה לסבול. ואם הוא לא יהיה קיים, כיצד הוא יסבול?! כי האדם סובל, רק בגלל שהוא קיים. כי אי אפשר לסבול, בלי להיות קיים. וכל זמן שהאדם נהנה מהסבל, הוא רוצה להמשיך להיות קיים כישות נפרדת. כמו החכם האמיתי, שהוא נהנה מהסבל של הנפרדות, והוא רוצה להמשיך להיות קיים כנפרד. אלא, שאצלו הוא באמת נהנה מהרע של העולם, מה שאין כך אצל האדם הרגיל, לפחות לא בלבוש החיצוני.
כי החכם האמיתי, הוא זה שראה את האמת שהכל אחד, ונעלם אל תוך האחדות הזאת, ששם אין שום תודעה עצמית כלל ושום הוויה ושום ישות נפרדת כלל. ואח"כ כאשר האדם חוזר אל הנפרדות שלנו, אז בעצם הוא חווה אותה כמו אחדות, למרות שהיא נפרדות.
ועל האדם לדעת את האמת, שבאמת מצד האמת, אי אפשר להיעלם כלל. כי מה שקיים, נשאר קיים. והדברים רק משנים את הצורות שלהם. ואי הקיום שיש באחדות, הוא לא העדר קיום מוחלט, אלא הוא העדר קיום מוחלט של נפרדות, אבל הוא הקיום הכי אמיתי וממשי שיש. קיום, שבו האדם הופך להיות הכל ממש, עד כדי כך שהוא בגודל אין סופי, וממלא את כל המציאות כולה, כולל את כל הזמן והמקום בבת אחת. עד כדי כך שנשארת רק ישות אחת קיימת בלבד. עד שאין שום דבר שנפרד מה"אני" של האדם, עד שאין שום משמעות כלשהי ל"אני" עצמו של האדם, כי רק הוא קיים.
והקיום הזה, הוא מה שהאדם היה, לפני שהוא היה. כי הטועים חושבים, שלהיעלם פירושו, שהאדם מבין שהוא רק צופה במציאות, או שהאדם מבין שהוא אלוהים שעושה את הכל מחוץ למציאות, וכיו"ב שקרים שונים, שכולם יוצרים סבל. כי כל זמן שהאדם חווה את ה"אני" שלו בצורה כלשהי באשר היא, הוא תמיד מרגיש סבל.
כי חווית ה"אני" אפשרית, רק כאשר יש גם חווית מה שאינו "אני". וכאשר יש חוויה של מה שאינו "אני", ממילא יש גם חווית חסר של האדם. ולהיעלם לגמרי, פירושו לחזור להיות הוויה אין סופית בגודל אין סופי, שממלאת את הכל באמת בשלמות. עד כדי כך שאין שום אני כלל, כי יש רק אני כישות אחת ויחידה בלבד.
והאדם דומה לדמות שנמצאת בתוך חלום, שהיא מפחדת שיפסיקו לחלום אותה. כי האדם הוא לא יותר מאשר דמות בתוך מחשבה של ישות אחרת. והאדם שמזדהה עם ה"אני" הרגעי שלו, דהיינו, כל "אני" באשר הוא, כולל גם הנשמה או כל רעיון אחר, הוא בעצם, חי מת, שקיומו אינו תלוי בו.
כי האדם מזדהה בטעות עם מה שהוא אינו. וכאשר האדם מזדהה עם מה שנמצא אחרי האחדות של המציאות, אז הרצון שלו והישות שלו, וכל מעשיו, אינם תלויים בו כלל. כי האדם לא יכול ליצור את עצמו. כי אם האדם אינו קיים, כיצד הוא יצור את עצמו?! והאדם, גם לא יכול ליצור את רצונו, עם רצון חופשי. כי בלי שיש רצון, איך אפשר ליצור רצון?!
ומאחר שהכל מתהווה מתוך שום דבר, לכן האדם יכול להיעלם כלא היה, בפחות מרגע אחד. כי קיומו של האדם, הוא לא מחויב כלל. והאדם מפנטז על העולם הבא וכיו"ב, ועושה תוכניות על מחר, שמחר יהיה יותר טוב וכיו"ב, והאדם לא מבין, שבכל רגע ורגע הוא יכול לחדול מלהיות קיים. כי אין לאדם שום דרך לוודא, שהוא ימשיך להיות מודע לקיומו העצמי, גם ברגע הבא. כי קיומו של האדם, לא תלוי בו ולא יכול להיות תלוי בו.
ולכן האדם מפחד מהמוות, בין אם זה המוות של הגוף, או של הנשמה. כי באמת מצד האמת, האדם הוא כלום בצורת משהו, שבטעות הוא חושב שהוא משהו ממשי. ונדמה לו שהוא והוא... ובאמת הוא כלום...
ונראה כאילו האדם רוצה לסבול. ואם הוא לא יהיה קיים, כיצד הוא יסבול?! כי האדם סובל, רק בגלל שהוא קיים. כי אי אפשר לסבול, בלי להיות קיים. וכל זמן שהאדם נהנה מהסבל, הוא רוצה להמשיך להיות קיים כישות נפרדת. כמו החכם האמיתי, שהוא נהנה מהסבל של הנפרדות, והוא רוצה להמשיך להיות קיים כנפרד. אלא, שאצלו הוא באמת נהנה מהרע של העולם, מה שאין כך אצל האדם הרגיל, לפחות לא בלבוש החיצוני.
כי החכם האמיתי, הוא זה שראה את האמת שהכל אחד, ונעלם אל תוך האחדות הזאת, ששם אין שום תודעה עצמית כלל ושום הוויה ושום ישות נפרדת כלל. ואח"כ כאשר האדם חוזר אל הנפרדות שלנו, אז בעצם הוא חווה אותה כמו אחדות, למרות שהיא נפרדות.
ועל האדם לדעת את האמת, שבאמת מצד האמת, אי אפשר להיעלם כלל. כי מה שקיים, נשאר קיים. והדברים רק משנים את הצורות שלהם. ואי הקיום שיש באחדות, הוא לא העדר קיום מוחלט, אלא הוא העדר קיום מוחלט של נפרדות, אבל הוא הקיום הכי אמיתי וממשי שיש. קיום, שבו האדם הופך להיות הכל ממש, עד כדי כך שהוא בגודל אין סופי, וממלא את כל המציאות כולה, כולל את כל הזמן והמקום בבת אחת. עד כדי כך שנשארת רק ישות אחת קיימת בלבד. עד שאין שום דבר שנפרד מה"אני" של האדם, עד שאין שום משמעות כלשהי ל"אני" עצמו של האדם, כי רק הוא קיים.
והקיום הזה, הוא מה שהאדם היה, לפני שהוא היה. כי הטועים חושבים, שלהיעלם פירושו, שהאדם מבין שהוא רק צופה במציאות, או שהאדם מבין שהוא אלוהים שעושה את הכל מחוץ למציאות, וכיו"ב שקרים שונים, שכולם יוצרים סבל. כי כל זמן שהאדם חווה את ה"אני" שלו בצורה כלשהי באשר היא, הוא תמיד מרגיש סבל.
כי חווית ה"אני" אפשרית, רק כאשר יש גם חווית מה שאינו "אני". וכאשר יש חוויה של מה שאינו "אני", ממילא יש גם חווית חסר של האדם. ולהיעלם לגמרי, פירושו לחזור להיות הוויה אין סופית בגודל אין סופי, שממלאת את הכל באמת בשלמות. עד כדי כך שאין שום אני כלל, כי יש רק אני כישות אחת ויחידה בלבד.
והאדם דומה לדמות שנמצאת בתוך חלום, שהיא מפחדת שיפסיקו לחלום אותה. כי האדם הוא לא יותר מאשר דמות בתוך מחשבה של ישות אחרת. והאדם שמזדהה עם ה"אני" הרגעי שלו, דהיינו, כל "אני" באשר הוא, כולל גם הנשמה או כל רעיון אחר, הוא בעצם, חי מת, שקיומו אינו תלוי בו.
כי האדם מזדהה בטעות עם מה שהוא אינו. וכאשר האדם מזדהה עם מה שנמצא אחרי האחדות של המציאות, אז הרצון שלו והישות שלו, וכל מעשיו, אינם תלויים בו כלל. כי האדם לא יכול ליצור את עצמו. כי אם האדם אינו קיים, כיצד הוא יצור את עצמו?! והאדם, גם לא יכול ליצור את רצונו, עם רצון חופשי. כי בלי שיש רצון, איך אפשר ליצור רצון?!
ומאחר שהכל מתהווה מתוך שום דבר, לכן האדם יכול להיעלם כלא היה, בפחות מרגע אחד. כי קיומו של האדם, הוא לא מחויב כלל. והאדם מפנטז על העולם הבא וכיו"ב, ועושה תוכניות על מחר, שמחר יהיה יותר טוב וכיו"ב, והאדם לא מבין, שבכל רגע ורגע הוא יכול לחדול מלהיות קיים. כי אין לאדם שום דרך לוודא, שהוא ימשיך להיות מודע לקיומו העצמי, גם ברגע הבא. כי קיומו של האדם, לא תלוי בו ולא יכול להיות תלוי בו.
ולכן האדם מפחד מהמוות, בין אם זה המוות של הגוף, או של הנשמה. כי באמת מצד האמת, האדם הוא כלום בצורת משהו, שבטעות הוא חושב שהוא משהו ממשי. ונדמה לו שהוא והוא... ובאמת הוא כלום...
050-3331-331