ידיעות. ידיעה. שכחה. זיכרון. פילוסופיה.

את מה אי אפשר שלא לדעת? את מה הכי חשוב לזכור? את מה אסור לשכוח?

תשובה: על האדם לזכור ולא לשכוח / להיות מודע, את מה שאי אפשר לשכוח ואין צורך ללמוד = את מה שאי אפשר שלא לדעת.

הסבר:

מי שיתבונן על כל הדברים שאותם יודע האדם, יגלה בעצם כי קיים דבר כלשהו בסיסי אותו יודע האדם כל הזמן. דבר שאותו האדם מעולם לא למד. דבר שאותו לא צריך ללמוד, אי אפשר לשכוח אותו, כי אי אפשר שלא לדעת אותו.

שאלה: אם האדם כבר יודע, אז מדוע לזכור?

תשובה: לא צריך לזכור, אלא צריך לחזק את הידיעה. להיות מודע לידיעה הקיימת. שהמודע יהיה מודע למה שהתת מודע כבר יודע.

תת המודע של האדם כבר יודע משהו, יודע אותו תמיד. צריך רק להיות מודע לידיעה הזאת.

מאחר שאי אפשר לגמרי שלא לדעת את אותה הידיעה, ממילא אי אפשר לשכוח אותה. אך צריך להיות מודעים אליה.

ומהי הידיעה הזאת, מהו הדבר שאותו האדם יודע כל הזמן?

כדי לגלות את הידיעה הזאת ולהביא אותה לרמת המודע של האדם, על האדם להתבונן על מה שהוא כבר יודע.

שאלה: מי יודע מה זה "כגדש"?

תשובה: אף אחד לא יודע.

שאלה: מי יודע מה זה "שולחן"?

תשובה: כל אחד יודע.

שאלה: האם קיימת האפשרות לדעת מהו "כגדש"?

תשובה: כן.

שאלה: במה זה תלוי, מה אמור לגרום לאדם לדעת מהו "כגדש"?

תשובה: כדי לדעת מהו "כגדש", על האדם לדעת לאילו ידיעות אחרות עליו לקשר את המילה "כגדש".

שאלת התבוננות: א"כ מהו שולחן?

תשובה: אוסף כל הדברים שהאדם יודע על השולחן, הם השולחן.

ז"א שולחן או כל מילה אחרת, היא ביטוי / הגדרה של ידיעות אחרות.

על ה"כגדש" האדם אינו יודע דבר ולכן אינו יודע מהו. על השולחן האדם יודע ידיעות כלשהן, שהן אלו שמהוות את מהותו של השולחן.

ונמשיך להתבונן בעניין. כאשר האדם אומר את המילה שולחן, אילו ידיעות קופצות לו לראש?

תשובה: המהות של המילה שולחן נוצרת על ידי זה שהאדם בצורה אסוציאטיבית מקשר את המילה שולחן למילים כגון: מטבח / כסא / בית / עץ / ריהוט / ספרים וכיו"ב.

ניקח אחת מכל הידיעות האלו שמגדירה לנו מהו שולחן, כגון לדוגמה "בית", וננסה להבין מהי מהותו של בית.

שאלה: מהו בית?

תשובה: אוסף כל הידיעות של האדם על בית = בית.

מסקנה: בית / שולחן / כסא / אהבה / עולם / אני / מחשבה / רצון / זמן וכולי, כל הדברים האלו הם הגדרות אחד של השני אך לא יותר מכך.

כל הידיעות כולן הן רק תיאורים שונים ובגדים שונים של המציאות. כל צורה שונה של המציאות מתוארת אצל האדם בשם אחרת / הגדרה אחרת.

תמונה אחת של המציאות נקראת אהבה, תמונה אחרת של המציאות נקראת שנאה. תמונה אחת נקראת שולחן, אחרת נקראת כדור הארץ וכולי.

גם ה"אני" של האדם היא תמונה. מהו ה"אני"?

האני הוא כל הדברים שהאדם מייחס לאני.

שאלה: במה שונה האני מהאחר וממה שאינו אני.

תשובה: בידיעות שאותן האדם משייך לדבר עצמו.

אצל ילדים קטנים לדוגמה ניתן לראות כי אצלם אין הבחנה ברורה בין האני שלהם לבין הבגדים שלהם.

ילד קטן יכול לחשוב בטעות כי הבגד שאותו הוא לובש הוא "אני". היינו הוא לא יודע לעשות הפרדה ברורה בין הפנימי לחיצוני.

גם ה"אני" הוא רק הגדרה של ידיעות כלשהן.

תובנה: כל הידיעות כולן הן הגדרות של הגדרות אחרות שהן הגדרות של הגדרות אחרות וכולי.

שאלה: אז מהו בעצם אותו הדבר שאותו מגדירים כל הדברים?

ז"א מאחר שכל הידיעות כולן הן רק הגדרות, אז מהי המהות שאותה כל הדברים מגדירים?

תשובה: את הדבר שאי אפשר שלא צריך ללמוד על קיומו.

ישנו דבר אחד, מהות אחת, שכל הדברים שבעולם הם רק צורות שונות שלה, כל הידיעות כולן כוללות אותה.

מי שיתבונן יראה, כי כל ידיעה מבוססת על ידיעות אחרות.

שאלה: האם אפשר לדעת מהו שולחן בלי לדעת מהו כסא?

תשובה: כן.

שאלה: מהן הידיעות הבסיסיות ביותר שבלעדיהן אי אפשר לדעת מהו שולחן?

תשובה: ידיעות פנימיות יותר, כגון ידיעת ה"אני" / מקום / זמן וכולי.

שאלה לחיפוש עצמי: מהי הידיעה הבסיסית ביותר שנמצאת בכל הידיעות כולן? מהי הידיעה שמהווה את הבסיס לכל הידיעות כולן? הידיעה שאי אפשר שלא לדעת אותה? מהי ידיעת הבסיס שכל הידיעות כולן הן רק מבוססות עליה?

אז מהי הידיעה הזאת?

תשובה: מהותה האמיתית של המציאות.

המהות של המציאות = מה שהמציאות באמת.

המהות של המציאות = הדבר שממנו עשויים כל הדברים כולם, ובכלל...