איך לקחת את החיים בקלות? איך להתייחס לחיים כמשחק? לזכור את המוות, בסוף כולם מתים, אני חולה במחלה סופנית, אני גוסס, אני הולך למות, איך לא להילחץ מדברים? איך לקחת דברים בקלות? לחשוב על המוות, החיים הם מחלה סופנית, איך לא להתרגש?
איך לקחת את החיים בקלות ולא להילחץ מדברים?
כדי לקחת את החיים בקלות ולא להילחץ מדברים שקורים לנו, אליעד מסביר שיש גישה מסוימת שיכולה לעזור לנו מאוד. הגישה הזאת מבוססת על ההבנה הפשוטה שכל בני האדם, ללא יוצא מן הכלל, חולים במחלה סופנית - כולם גוססים מהרגע שהם נולדים. מהרגע שבו האדם נולד, שעון החול מתחיל לתקתק אחורה עד לרגע שבו האדם מת. זה נכון לגבי כולם, בלי שום יוצא מן הכלל. כלומר, החיים עצמם הם סוג של מחלה סופנית, שהיא אפילו יותר גרועה ממחלות אחרות כמו הקורונה.
איך מחשבה על המוות גורמת לנו לקחת דברים בקלות?
אליעד מדגיש שכאשר אדם זוכר את המוות וחושב עליו לעומק, זה יכול להכניס את החיים לפרופורציה נכונה. הסיבה לכך היא שאם אתה מבין שבכל מקרה אתה בסוף תמות ולא תהיה פה לנצח, אז דברים שקורים לך במהלך החיים הופכים למשמעותיים פחות. לדוגמה, אם מישהו משפיל אותך, צוחק עליך, או אפילו אם מישהו עושה לך טוב או רע, זה פחות דרמטי אם אתה זוכר שבכל מקרה זה לא נמשך לנצח ובסוף כולם מתים. אם בן אדם היה חושב שזה יימשך לנצח, כל בעיה קטנה הייתה עלולה להרגיש לו הרבה יותר קשה או מפחידה.
כאשר מישהו באמת עומד למות, פחות אכפת לו מה קורה סביבו, כי הוא יודע שבקרוב יעבור למקום אחר או למצב אחר - "העולם הבא" או כל הגדרה אחרת. לכן, בן אדם שרוצה לקחת את החיים בקלות צריך פשוט לאמץ את המחשבה שהוא כבר גוסס, שהוא כבר עומד למות, וזה רק עניין של זמן ותאריך שבו הוא יעזוב את העולם. כך הוא יכול לשים את כל מה שקורה לו בפרופורציה ולא להתרגש מדברים.
למה כולם בעצם חולים במחלה סופנית?
כולם חולים במחלה סופנית כי כל אדם בסופו של דבר ימות. גם אם זה קורה בעוד הרבה שנים, בסוף כולנו מגיעים לנקודת הסיום. אליעד מדגיש את הנקודה הזאת: המוות הוא ודאי ומוחלט. גם אם בעוד שנים כדור הארץ יושמד, אף אחד לא יזכור בכלל שהיינו פה. לכן, כל הלחץ, הדאגה וההתרגשות ממה שקורה לנו היום הופכים להיות פחות הגיוניים.
האם מחשבה על המוות יכולה לגרום גם ליותר לחץ?
אליעד מבהיר שיש גם את הצד ההפוך: לפעמים אדם שחושב על המוות ועל כך שהוא עומד למות יכול להילחץ יותר. למה זה קורה? כי אז הוא מתחיל לחשוב שאם הוא כבר חי רק תקופה מוגבלת, כל רגע הופך להיות יקר מדי. לדוגמה, אם מישהו תוקף אותו או פוגע בו, הוא עשוי להגיב ביותר לחץ או מצוקה כי הוא מרגיש שהוא מבזבז את הזמן המוגבל שיש לו על סבל.
כלומר, המחשבה על המוות יכולה גם להרגיע את האדם ולגרום לו להרגיש פחות לחוץ ופחות רגיש, ומצד שני, היא גם יכולה לגרום לו להרגיש יותר לחוץ וחרד, תלוי איך הוא מסתכל על זה.
האם המחשבה שהחיים הם נצחיים מפחיתה או מגבירה את הסבל?
אליעד מציג עוד זווית ראייה מעניינת: האם דווקא מחשבה על נצחיות החיים יכולה להפחית את הסבל או להגדיל אותו? אם היית חושב שהכאב או הסבל שאתה חווה עכשיו הם לנצח, מצד אחד זה נשמע מפחיד מאוד, אבל מצד שני, אם באמת היית מאמין שאין שום אפשרות לשנות את זה, אולי דווקא היית מפסיק לסבול כי היית מקבל את זה בהשלמה מוחלטת.
כלומר, התפיסה לגבי נצחיות או סופיות החיים משפיעה על הדרך שבה האדם חווה לחץ, סבל או רוגע. החשוב הוא להבין שמדובר בפרספקטיבות שונות, ואין אמת אחת חד - משמעית שתמיד נכונה לכולם.
כדי לקחת את החיים בקלות ולא להילחץ מדברים שקורים לנו, אליעד מסביר שיש גישה מסוימת שיכולה לעזור לנו מאוד. הגישה הזאת מבוססת על ההבנה הפשוטה שכל בני האדם, ללא יוצא מן הכלל, חולים במחלה סופנית - כולם גוססים מהרגע שהם נולדים. מהרגע שבו האדם נולד, שעון החול מתחיל לתקתק אחורה עד לרגע שבו האדם מת. זה נכון לגבי כולם, בלי שום יוצא מן הכלל. כלומר, החיים עצמם הם סוג של מחלה סופנית, שהיא אפילו יותר גרועה ממחלות אחרות כמו הקורונה.
איך מחשבה על המוות גורמת לנו לקחת דברים בקלות?
אליעד מדגיש שכאשר אדם זוכר את המוות וחושב עליו לעומק, זה יכול להכניס את החיים לפרופורציה נכונה. הסיבה לכך היא שאם אתה מבין שבכל מקרה אתה בסוף תמות ולא תהיה פה לנצח, אז דברים שקורים לך במהלך החיים הופכים למשמעותיים פחות. לדוגמה, אם מישהו משפיל אותך, צוחק עליך, או אפילו אם מישהו עושה לך טוב או רע, זה פחות דרמטי אם אתה זוכר שבכל מקרה זה לא נמשך לנצח ובסוף כולם מתים. אם בן אדם היה חושב שזה יימשך לנצח, כל בעיה קטנה הייתה עלולה להרגיש לו הרבה יותר קשה או מפחידה.
כאשר מישהו באמת עומד למות, פחות אכפת לו מה קורה סביבו, כי הוא יודע שבקרוב יעבור למקום אחר או למצב אחר - "העולם הבא" או כל הגדרה אחרת. לכן, בן אדם שרוצה לקחת את החיים בקלות צריך פשוט לאמץ את המחשבה שהוא כבר גוסס, שהוא כבר עומד למות, וזה רק עניין של זמן ותאריך שבו הוא יעזוב את העולם. כך הוא יכול לשים את כל מה שקורה לו בפרופורציה ולא להתרגש מדברים.
למה כולם בעצם חולים במחלה סופנית?
כולם חולים במחלה סופנית כי כל אדם בסופו של דבר ימות. גם אם זה קורה בעוד הרבה שנים, בסוף כולנו מגיעים לנקודת הסיום. אליעד מדגיש את הנקודה הזאת: המוות הוא ודאי ומוחלט. גם אם בעוד שנים כדור הארץ יושמד, אף אחד לא יזכור בכלל שהיינו פה. לכן, כל הלחץ, הדאגה וההתרגשות ממה שקורה לנו היום הופכים להיות פחות הגיוניים.
האם מחשבה על המוות יכולה לגרום גם ליותר לחץ?
אליעד מבהיר שיש גם את הצד ההפוך: לפעמים אדם שחושב על המוות ועל כך שהוא עומד למות יכול להילחץ יותר. למה זה קורה? כי אז הוא מתחיל לחשוב שאם הוא כבר חי רק תקופה מוגבלת, כל רגע הופך להיות יקר מדי. לדוגמה, אם מישהו תוקף אותו או פוגע בו, הוא עשוי להגיב ביותר לחץ או מצוקה כי הוא מרגיש שהוא מבזבז את הזמן המוגבל שיש לו על סבל.
כלומר, המחשבה על המוות יכולה גם להרגיע את האדם ולגרום לו להרגיש פחות לחוץ ופחות רגיש, ומצד שני, היא גם יכולה לגרום לו להרגיש יותר לחוץ וחרד, תלוי איך הוא מסתכל על זה.
האם המחשבה שהחיים הם נצחיים מפחיתה או מגבירה את הסבל?
אליעד מציג עוד זווית ראייה מעניינת: האם דווקא מחשבה על נצחיות החיים יכולה להפחית את הסבל או להגדיל אותו? אם היית חושב שהכאב או הסבל שאתה חווה עכשיו הם לנצח, מצד אחד זה נשמע מפחיד מאוד, אבל מצד שני, אם באמת היית מאמין שאין שום אפשרות לשנות את זה, אולי דווקא היית מפסיק לסבול כי היית מקבל את זה בהשלמה מוחלטת.
כלומר, התפיסה לגבי נצחיות או סופיות החיים משפיעה על הדרך שבה האדם חווה לחץ, סבל או רוגע. החשוב הוא להבין שמדובר בפרספקטיבות שונות, ואין אמת אחת חד - משמעית שתמיד נכונה לכולם.
- איך לקחת את החיים בקלות?
- איך להתמודד עם פחד מהמוות?
- איך לא להילחץ מדברים?
- האם החיים הם מחלה סופנית?
- איך להתייחס לחיים כמשחק?
- האם המוות מפחית לחץ?