ובו יתבאר, כי הלב של האדם, דהיינו, פנימיות האדם, שכוללת בתוכה גם את הלב של השכל, דהיינו, את הנקודה הפנימית, שמחייה את השכל של האדם, היא יודעת ומכירה היטב, את הטוב האמיתי ואת האחדות של המציאות.
והעניין הוא, כי על האדם להבין את האמת, שהלב והפנימיות שלו, מכירים היטב ומחוברים בפנימיותם אל האחדות של המציאות ואל הטוב האמיתי של המציאות. והאדם סובל, רק משום שהתודעה של האדם ברמת המודעות החיצונית שלה, היא לא באמת מודעת למה שקורה ברמת תת המודע הפנימי ביותר והעמוק ביותר של האדם.
והאדם לעולם לא מאושר משום דבר חיצוני בעולם, דהיינו, שום דבר בעולם, כל זמן שהוא קיים. וכל דבר באשר הוא, הוא חיצוני לאדם, כל זמן שהוא עצמו קיים. כי הקיום של האדם, הוא עצמו חיצוני למציאות. והאושר מגיע, רק על ידי חיבור של ה"אני" של האדם, פנימה אל תוכו, דהיינו, אל נקודת האחדות, ואל חוסר הקיום של האדם כישות נפרדת.
והסיבה שהאדם לעולם אינו מאושר בשום דבר, היא משום שהאדם בתוכו, תמיד עושה השוואה, בין הטוב החיצוני שיש לו, לבין הטוב האמיתי, שתת המודע שלו מכיר. כי כדי שהאדם יחווה חוסר שביעות רצון, לשם כך האדם צריך להכיר משהו אחר טוב יותר, ולעשות השוואה בין הדברים השונים. ואם האדם לא היה מכיר את הטוב האמיתי, אז הייתה אפשרות, שמשהו בעולם יעשה אותו למאושר.
וכל אחד יכול לראות, שלא משנה מה יתנו לו, הוא תמיד ירגיש שחסר לו משהו. משום, שהתודעה של האדם, היא תמיד עושה השוואה, בין הדבר שאותו קיבל האדם, לבין השלמות של המציאות, שהיא חווית האחדות של המציאות, שביחס אליה, הכל רע, משום שהכל חסר את השלמות.
ועל האדם להבין, שזו הסיבה האמיתית שבגללה הוא מרגיש חיסרון תמידי ותחושת ריקנות תמידית, משום שבתוכו האדם מחפש את הטוב האמיתי, שהוא לא תלוי בשום דבר ובשום סיבה, אלא הוא תלוי באחדות ההפכים וכולי. ובלי שהייתה לאדם נקודת ייחוס מוחלטת של הטוב האמיתי, בלי זה לא הייתה אצל האדם חווית טוב ורע בכלל. כי בלי נקודת ייחוס למוחלט, שהאדם מודע לו בעומק פנימיות מחשבתו, בלעדיה לא היה אצל האדם טוב ורע בכלל.
וכיו"ב לגבי האמת והשקר. שכל חווית האמת והשקר של האדם, היא רק משום שהאדם בתוכו מכיר את האמת המוחלטת. כי אם האדם לא היה קשור בשום צורה שהיא לאמת המוחלטת, גם לא בפנימיות מחשבתו ושכלו, הרי שממילא לא היה אצל האדם מושג של אמת ושקר כלל. כי האמת והשקר, הם ביחס למוחלט. ובלי המוחלט, אין שום...
והעניין הוא, כי על האדם להבין את האמת, שהלב והפנימיות שלו, מכירים היטב ומחוברים בפנימיותם אל האחדות של המציאות ואל הטוב האמיתי של המציאות. והאדם סובל, רק משום שהתודעה של האדם ברמת המודעות החיצונית שלה, היא לא באמת מודעת למה שקורה ברמת תת המודע הפנימי ביותר והעמוק ביותר של האדם.
והאדם לעולם לא מאושר משום דבר חיצוני בעולם, דהיינו, שום דבר בעולם, כל זמן שהוא קיים. וכל דבר באשר הוא, הוא חיצוני לאדם, כל זמן שהוא עצמו קיים. כי הקיום של האדם, הוא עצמו חיצוני למציאות. והאושר מגיע, רק על ידי חיבור של ה"אני" של האדם, פנימה אל תוכו, דהיינו, אל נקודת האחדות, ואל חוסר הקיום של האדם כישות נפרדת.
והסיבה שהאדם לעולם אינו מאושר בשום דבר, היא משום שהאדם בתוכו, תמיד עושה השוואה, בין הטוב החיצוני שיש לו, לבין הטוב האמיתי, שתת המודע שלו מכיר. כי כדי שהאדם יחווה חוסר שביעות רצון, לשם כך האדם צריך להכיר משהו אחר טוב יותר, ולעשות השוואה בין הדברים השונים. ואם האדם לא היה מכיר את הטוב האמיתי, אז הייתה אפשרות, שמשהו בעולם יעשה אותו למאושר.
וכל אחד יכול לראות, שלא משנה מה יתנו לו, הוא תמיד ירגיש שחסר לו משהו. משום, שהתודעה של האדם, היא תמיד עושה השוואה, בין הדבר שאותו קיבל האדם, לבין השלמות של המציאות, שהיא חווית האחדות של המציאות, שביחס אליה, הכל רע, משום שהכל חסר את השלמות.
ועל האדם להבין, שזו הסיבה האמיתית שבגללה הוא מרגיש חיסרון תמידי ותחושת ריקנות תמידית, משום שבתוכו האדם מחפש את הטוב האמיתי, שהוא לא תלוי בשום דבר ובשום סיבה, אלא הוא תלוי באחדות ההפכים וכולי. ובלי שהייתה לאדם נקודת ייחוס מוחלטת של הטוב האמיתי, בלי זה לא הייתה אצל האדם חווית טוב ורע בכלל. כי בלי נקודת ייחוס למוחלט, שהאדם מודע לו בעומק פנימיות מחשבתו, בלעדיה לא היה אצל האדם טוב ורע בכלל.
וכיו"ב לגבי האמת והשקר. שכל חווית האמת והשקר של האדם, היא רק משום שהאדם בתוכו מכיר את האמת המוחלטת. כי אם האדם לא היה קשור בשום צורה שהיא לאמת המוחלטת, גם לא בפנימיות מחשבתו ושכלו, הרי שממילא לא היה אצל האדם מושג של אמת ושקר כלל. כי האמת והשקר, הם ביחס למוחלט. ובלי המוחלט, אין שום...
050-3331-331