כאשר נותנים למישהו עצה, צריך לשים לב לצורה שבה נותנים לו את העצה / הערה / ביקורת, האם האמירה היא בצורה חד משמעית ומוחלטת? או בצורה יחסית. אמירה יחסית היא לדוגמה: "צריך לעשות X", " אם תעשה X יקרה Y". " בשביל X צריך Y" וכיו"ב. שימוש במילים מוחלטות. לעומת זאת, שימוש במילים יחסיות / עצה יחסית היא לדוגמה: "לדעתי נראה לי שאם אתה רוצה ש X אז אולי כדאי ש Y". "יש אפשרות שאם X אז אולי זה מגדיל את הסיכוי לכך ש Y". "יתכן וכדאי לנסות את האפשרות של X ולא רק את של Y".

ולצורך הדיון אני אדגיש, כי אני לא נכנס כרגע לשאלה האם המייעץ חושב שהעצה נכונה באופן מוחלט או יחסי, אלא אך ורק לדרך שבה העצה מוצגת בלבד.

וצריך לדעת, כי יש יתרונות וגם חסרונות בלתת עצה בצורה יחסית / מוחלטת וכמובן ברמות שונות של יחסיות אל מול מוחלטות.

ישנם מצבים שבהם השומע רוצה שיתנו לו את העצה בצורה מוחלטת ולא בצורה יחסית. לדוגמה, כאשר הוא רוצה תשובה ברורה וחד משמעית ולא רוצה להפעיל של שיקול דעתו. עצה מוחלטת מאפשרת לבן אדם להאמין במשהו, להיאחז במשהו, ללכת אחרי משהו בצורה מוחלטת, בלי להטיל ספק בלי להפעיל את המוח. לעומת עצה יחסית, שמשאירה לבן אדם מקום לחשוב, להטיל ספק, להתבונן וכולי.

לפעמים השומע רוצה לבחון האם ועד כמה הדובר בטוח בדבריו ובעצה שלו. גם במקרה כזה, יהיה הגיוני להשתמש בעצה מוחלטת ולא בצורה יחסית.

יחד עם זאת, עצה שנאמרת בצורה מוחלטת, יש לה גם את החסרונות שלה. כי היא עשויה לעורר התנגדות, בעיקר של מי אמר שמה שאתה אומר זה נכון, מי אמר שזו כל האמת וכיו"ב.

כי בד"כ רוב ככל העצות מצד האמת אינן נכונות באופן מוחלטת במאה אחוז מהמקרים לא משנה מה? אלא רק באופן יחסי. וברגע שנותנים למישהו עצה, אז ממגוון רחב של סיבות, השומע מעלה בתת המודע שלו, התנגדות לעצה, באמצעות זה שהוא מקצין את העצה למוחלט, ובכך תוקף אותה ומבטל אותה לחלוטין.

לדוגמה...