כי הרגש הרע, רוצה להתעלל באדם. ואם הרגש הרע יבוא לאדם ויאמר לו, שהוא רוצה להתעלל בו ולעשות לו רע, הרי שהאדם לא יסכים להקשיב לרגש הרע, ואז הרגש הרע לא יוכל להתעלל בו. אז מה עושה הרגש הרע?

הרגש הרע בא לאדם בדרכים מתוחכמות, ומדבר איתו. אבל הוא גורם לאדם להאמין, שזה לא הוא הרגש הרע שמדבר איתו, אלא שזה הקול הפנימי שלו של האדם עצמו, שמדבר איתו. והאדם בעצם מקשיב לרגש הרע עצמו, ורק נדמה לו, שזה הקול הפנימי שלו שמדבר איתו.

והרגש הרע מתחזה בפני האדם, בכל מיני דרכים מתוחכמות, שגורמות לאדם לחשוב בטעות, שהקול של הרגש הרע, הוא בכלל הקול הפנימי שלו עצמו. והרגש הרע מלביש ומסתיר את עצמו בהרבה דרכים ובהרבה צורות, כגון תחושות בטן / אינטואיציה / קול פנימי / ידיעה פנימית וכיו"ב. שהאדם בטוח, שאיזו ישות טובה רוצה לעזור לו, והוא לא מבין שכל הקולות שיש לו בראש, וכל תחושות הבטן שלו, וכל האינטואיציה שלו, וכל הידיעות הפנימיות שלו, הן כולן כולל כולן, צורות שונות של הרגש הרע.

ואפילו התחושה הפנימית ביותר של האדם, שהוא עצמו קיים, גם היא מהרגש הרע. כי תחושת חוסר השלמות של ה"אני", היא עצמה הרגש הרע, שהוא שורש הרע. כי תחושת הנפרדות של ה"אני", היא הסיבה היחידה לכך, שהאדם כל הזמן מרגיש שחסר לו משהו.

ונזכיר, כי אעפ"כ, גם הרגש הרע עצמו, הוא עצמו שליח של השלמות האמיתית, שהיא כולה טוב. ויש פנימי, אבל יש פנימי עוד יותר. והפנימי, הוא הרגש הרע. אבל הפנימי יותר מה"אני" של האדם, הוא השלמות האמיתית. וכל ה"אני" הפנימי הרע של האדם, הוא רק מתחושת ה"אני" והחוצה. אבל לפני ה"אני", הוא אלוהים ומושלם ממש וכולי. וכפי שיתבאר בהמשך.

ובהתחלה, הרגש הרע מביא לאדם כל מיני תחושות בטן, שנראות לאדם כאילו הן עוזרות לו. ומצד האמת, תחושות הבטן של האדם, מזיקות לו. כי התחושות של האדם, הן יוצרות אצל האדם תחושה של נפרדות, ויוצרות לאדם סבל בחייו. והאדם בטוח שתחושות הבטן שלו עוזרות לו. והוא לא מבין, שהידיעות הפנימיות שלו, וכל מה שהקול הפנימי שלו מדבר איתו, זה הרגש הרע עצמו, שרוצה לעשות לו רע, ללא טיפת רחמים.

כי בהתחלה, הרגש הרע גורם לאדם לחשוב, שהקול הפנימי שלו עוזר לו. ואז האדם מתחיל להאמין לקול הפנימי שלו, בלי לבדוק אותו. והאדם חושב, שהקול הפנימי שלו רוצה לעזור לו, אבל הקול הפנימי של האדם, מזיק לאדם! כי הוא יוצר אצל האדם נפרדות, שהיא מזיקה לאדם, ללא כל יוצא מן הכלל.

ומי שיפקח את עיניו קצת, יראה כי האדם סובל, רק משום שיש לו רצון לשנות את המציאות. שהאדם לא רוצה את המציאות כפי מה שהיא, והוא רוצה לשנות אותה. שבלי הרצון הזה לשנות את המציאות, בלי זה לא היה האדם סובל כלל, אלא היה מאושר תמיד באושר אמיתי, שאינו תלוי בשום צורה זמנית של המציאות.

והסיבה לכך שהאדם רוצה לשנות את המציאות, היא רק בגלל שהוא מקשיב לקול הפנימי שלו, שאומר לו שקיימת נפרדות בעולם, בין הצורות השונות, ושצורה אחת, טובה יותר, מאשר צורה אחרת.

ומי שמאמין לקול הפנימי שלו ומקשיב לו אפילו קצת, על ידי זה הוא נופל במלכודת של הקול הפנימי. שהוא גורם לאדם לחשוב, שהמציאות היא לא תמיד מושלמת כפי מה שהיא, ושצריך לשנות אותה.

ומי שאינו מאמין לשום דבר בעולם, גם לא לקול הפנימי שלו. ומי שהוא חשדן אמיתי בכל דבר שהוא, ושהוא לא מאמין גם לא לעצמו, אז ממילא הוא קולט, שהקול הפנימי שלו, הוא הרגש הרע שגורם לו לסבול.

ועל האדם לא להאמין, לשום קול פנימי / תחושת בטן / אינטואיציה / ידיעה פנימית / או כל שקר אחר, ועל האדם להיצמד תמיד רק לדבר אחד ויחיד, שזאת האמת. ועל האדם לברר תמיד את האמת, ולבדוק מהי האמת באמת, והאם באמת הדבר הוא כך, או שמא הקול הפנימי שלו, מטעה אותו. וכאשר מתבוננים מספיק עמוק פנימה באמת, יותר עמוק מאשר חוויית ה"אני", אז רואים את האמת האמיתית. ושם אין שום ספק כלל, וזהו אלוהים האמיתי, השלמות האמיתית, האמת המוחלטת.

ועל האדם להתעלם לגמרי, מהקול הפנימי הרע והשקרי שלו, ולזרוק אותו ואת כל שאר תחושות הבטן שלו. כי הם שורש כל הרע שבעולם. ועל האדם להיצמד תמיד, רק לדבר אחד ויחיד, שזאת האמת.

וכאשר יש לאדם קול פנימי שאומר לו שהמציאות היא לא מספיק טובה, והאדם מרגיש רצון לשנות אותה, על האדם לשנוא את הקול הפנימי שלו, ולשנוא את האמונה, שגורמת לאדם להקשיב לקול הפנימי שלו.

ועל האדם לבדוק תמיד, האם באמת התחושה שלי, שהמציאות היא לא טובה בשלמות כפי מה שהיא, האם זו אכן תחושה של אמת מוחלטת? ומי החליט שהמציאות היא לא מספיק טובה? ואולי היא מושלמת, ורק אני טועה וחושב שהיא לא מושלמת?

וזה בסדר גמור ואפילו מושלם, שהאדם יחשוב שהמציאות היא רעה. אבל האדם מוכרח להבין, למה ומה הסיבה, שהוא חושב שהמציאות היא רעה? ולחשוב שהמציאות רעה מאוד, זה טוב מאוד. אבל הטוב מאוד הזה יתגלה, רק כאשר האדם יבין, למה באמת הוא חושב, שהמציאות היא רעה מאוד. דהיינו, שהאדם מוכרח לחקור להבין ולגלות, למה ומה הסיבה באמת, לכך שהוא חושב שיש חסרונות ורע? וכולי.

ועל ידי זה האדם רואה את האמת, שהכל מושלם ושהכל אחד ממש, וחי חיים טובים באמת. והכלל והעיקר, לא להאמין כלל בשום אמונת שקר. כי הקול הפנימי, מטעה את האדם, בכך שהוא גורם לו להאמין ולסמוך על משהו, במקום להבין בשלמות את האמת. שזוהי הסיבה היחידה שבגללה האדם סובל.

ועל ידי זה שהאדם כופר בכל, וגם בקול הפנימי שלו שעושה לו רע, ועל ידי זה שהאדם יוצא למרד, נגד כל האמונות הרעות שלו, שיש חוסר שלמות בעולם, על ידי זה האדם זוכה לצאת מחושך לאור גדול ומאפילה לאורה, וזוכה לראות את האמת האמיתית, שהכל אחד והכל טוב תמיד.

כי גם הרע, הוא יציר אלוהים האמיתי ושלמות המציאות. והקול הפנימי ביותר של האדם, הוא שלמות המציאות. אבל הוא קול כ"כ שקט / חזק, עד שהאדם לא שומע אותו כלל. והקול הפנימי ביותר של האדם, הוא, שהאדם הוא בשלמות מוחלטת, ושהכל אחד תמיד. אבל האדם מתעלם מ - הקול הפנימי ביותר שלו, ושומע ומקשיב ל - קול פנימי שלו, שהוא בעצם קול חיצוני.

כי הקול הפנימי ביותר שאותו שומע האדם, הוא הקול שאומר לו שהוא קיים, ושהוא רוצה לשנות את המציאות. וזהו הקול של הרע. שהוא רק נראה כקול פנימי, אבל באמת הוא קול חיצוני. ולפעמים נדמה לאדם שהקול הפנימי שלו, שומר עליו וכיו"ב. ובאמת, הקול הפנימי של האדם, אכן שומר עליו, אבל רק ממנו עצמו. כי הקול הפנימי עושה לאדם רע, ואח"כ הוא שומר את האדם, מהרע שהוא עצמו עושה לו.

והסיבה שהקול הפנימי של האדם, שומר עליו מהרע שהוא עצמו עושה לו, היא רק משום שהוא רוצה להמשיך לעשות לאדם עוד רע. כי אם לא היה האדם חושב שהקול הפנימי שלו הוא לטובתו, אז הוא היה מתבונן בו היטב, וחושף את השקרים של החסרונות שהוא מביא לו, ואז האדם היה מרגיש טוב באמת. ולכן, הקול הפנימי, לפעמים גורם לאדם להרגיש טוב, כדי שהאדם ימשיך להאמין בו, כדי שהוא יוכל להמשיך להתעלל בו. (שזה בכלל טוב מאוד, עבור מי ששומע את הקול הפנימי של השלמות).

וכאשר יש לאדם שכל, שהוא מבין שהקולות הפנימיים שלו, הם כולם של נפרדות ורע. ובפרט הקול הפנימי ביותר של האדם, שגורם לו להרגיש את הקיום העצמי הנפרד של עצמו, שהוא זה שאחראי לכל הסבל של האדם, כאשר האדם...