וכאן נסביר טוב יותר את המשמעות הנכונה של רעיון האחדות. ובעיקר להאיר את תשומת לב האדם על המשמעות הלא נכונה של רעיון האחדות. וגם כיצד להבין את המשמעות הנכונה.

אחד הרעיונות הפופולאריים ביותר בזמננו הוא רעיון האחדות, הרעיון שהכל אחד, שהאני של האדם הוא בעצם הכל. שכל מה שקיים זה אתה ושאתה זה הכל. שהכל טוב באותה המידה וכולי. כאשר שורש כל העניין, הוא כמובן הרעיון וההבנה שהכל אחד והכל זו ישות אחת ומהות אחת וכולי.

והרעיון הזה יוצר אצל האדם תחושות שונות וכל אחד מכיל את הרעיון הזה של האחדות ושהכל אחד, בצורה אחרת.

וכאן נסביר בצורה פשוטה, מדוע לא הכל אחד ומדוע רעיון האחדות דורש הבנה יותר מעמיקה מאשר מה שנדמה לאדם. ובפשיטות ניתן לראות ולהבין שלא הכל אחד. וההוכחה הפשוטה לכך, היא הצורך לומר שהכל אחד. אילו באמת הכל היה אחד, לא היה צריך לומר שהכל אחד.

אף אחד לא צריך לומר שאבן זו אבן או לומר אני זה אני. כי ברור שאני זה אני ושאבן זו אבן ואין בכך שום חידוש. משום שאכן האבן נמצאת באחדות מלאה עם עצמה. והאדם נמצא באחדות מלאה עם עצמו. מאחר שאני אחד עם עצמי, ממילא אין צורך לומר אני זה עצמי. או מאחר שהאבן היא אחד עם עצמה, אין צורך לומר שהאבן היא אחת עם עצמה.

וזה בעצם אומר שהדבר היחיד שנמצא באחדות עם דבר כלשהו, זה רק הוא עצמו. הדבר היחיד שנמצא באחדות כלשהי עם רעיון כלשהו, הוא הרעיון עצמו. כל שאר הרעיונות הם לא אחד והם לא באחדות עם שאר הרעיונות. אילו הם היו אחד עם שאר הרעיונות, הרי שלא היה ניתן להבדיל ביניהם.

מכך שניתן לומר על דבר כלשהו שהוא אחד עם דבר אחר, זה עצמו ההוכחה לכך שהם לא אחד. אילו הם היו אחד לא היה צורך לומר שהם אחד.

כאשר האדם אומר אני וכאשר האדם אומר אבן וכאשר האדם אומר לא אני וכאשר האדם אומר אתה, כל אחת מהישויות האלו האדם חווה אותה בצורה אחרת. וזאת ההוכחה לכך שהישויות האלו הן לא ישות אחת. אילו הן היו ישות אחת, הרי שלא היה אפשר להבדיל ביניהן ולא היה צריך לומר שהן ישות אחת.

אילו לא היה זמן, ממילא לא היה צורך לומר ולא היה ניתן לומר שאין זמן. כאשר אומרים שאין זמן, המשמעות היא שאין עבר הווה עתיד. אבל ברגע שאמרנו עבר הווה עתיד, הרי שזאת ההוכחה שכן יש זמן. ולכן לומר שהזמן הוא אחד ושאין הבדל בין העבר להווה ולעתיד, זה עצמו הוכחה לכך שיש הבדל. כי אילו לא היה הבדל, לא היה צריך לומר שאין הבדל.

וכך ניתן להמשיך ולהראות שכל רעיון האחדות ושהכל אחד, יש בו חיסרון. כי כדי לומר שהכל אחד, לשם כך צריך שיהיה יותר מדבר אחד. כי אם הכל אחד לא ניתן לומר כלום. כי כאשר אומרים על משהו שהוא אחד, הרי שיש כאן שני דברים שונים שמדברים עליהם, וממילא הם לא אחד.

ונחדד את זה עוד יותר. אילו הכל היה אחד, לא היה ניתן לומר שהכל אחד. משום שרעיון האחדות הוא נפרד מרעיון הנפרדות. ז"א אם הכל אחד, אז אין משמעות לזה שהכל אחד. כי רעיון האחדות חייב להיות באחדות עם ההפך של עצמו דהיינו, תפיסת הנפרדות. וכאשר אומרים שהכל אחד ולא נפרד, הרי שיוצרים הפרדה בין האחדות לבין הנפרדות. נמצא שעצם הגדרת האחדות, היא עצמה נפרדות. כי היא נפרדת ממה שאינו אחדות.

בקיצור, רעיון האחדות הוא בעייתי. אלא שקיים גם הצד השני שמסביר שהכל אחד וכולי. ויש גם את כל ההסברים שהכל אחד. אז מה האמת?

והתשובה היא כי מה שנדמה לאדם שזו אחדות, הרי שזו בכלל נפרדות. כי עצם זה שיש הפרדה בין אחדות לבין נפרדות, הרי שזה עצמו לא אחדות. דהיינו, שהאדם לא באמת מסוגל להבין מה ז"א אחדות. כי כל רעיון האחדות הוא לא ממש מסתדר עם כל מיני דברים כנ"ל.

אז מה האמת האם הכל אחד? תשובה: האמת היא שהשאלה לא במקומה. ז"א מאחר שהאדם לא מסוגל לדמיין מה היא אחדות, ממילא לא שייך לשאול האם הכל אחד. ונסביר: האמירה שהכל אחד, סותרת את עצמה בכך שהיא מפרידה את עצמה ממה שאינו אחדות. וממילא גם אם יש אחדות כלשהי, היא לא מה שהאדם מבין בשכלו את רעיון האחדות. וממילא לא רלוונטי לשאול האם הכל אחד, כי לא ניתן בכלל לייחס משמעות כלשהי להגדרת אחדות שבעצם הגדרתה מפרידה את עצמה משאר הדברים וממילא שוללת את הרעיון של עצמה.

ואיך כן למצוא את האמת? תשובה: על ידי זה שהאדם הולך אחרי נקודת האמת שלו לפי מדרגתו. היינו כי על האדם להיצמד אל האמת שלו. דהיינו, אם האדם מרגיש שלא הכל אחד, הרי שגם אם הכל אחד מצד האמת, הרי שלומר שהכל אחד כאשר לא מרגישים שהכל אחד, הרי שזאת לא אמת. כי אמת צריכה להיות שלמה. וגם אם באמת הכל אחד, אם האדם רוצה להגיע אל האמת, עליו ללכת אחרי תחושת ליבו גם אם היא ההפך ממה שהוא מבין. משום שכדי להגיע אל האמת האובייקטיבית, צריך קודם לכן ללכת אחרי האמת היחסית...