טיעון:

לא את הכל אפשר לדעת. ישנם דברים מעבר לשכל שאי אפשר לדעת אותם ושאסור להתעסק בהם.

ולכן אסור לחקור דברים על אלוהים וכיו"ב...

סוף טיעון.

הפרכה:

כל זמן שאינך יודע את הכל, הרי שאין באפשרותך לדעת שום דבר בוודאות.

יתכן ואילו ידעת את מה שיש מעבר לשכל, ידעת את ההפך ממה שאתה יודע באמצעות השכל.

וממילא, כל זמן שאינך חוקר את מה שיש מעבר לשכל, ממילא אינך יכול לטעון שאתה יודע משהו כלשהו בוודאות מוחלטת.

בנוסף, מאחר שאינך יודע את הכל, ממילא אינך יכול גם לדעת האם קיימת דרך לדעת את הכל.

ז"א אינך יכול להיות בטוח, אפילו לא ב - האם ניתן לדעת את הכל.

רק מי שיודע את הכל, רק הוא יכול לדעת האם ואיך ניתן לדעת את הכל.

כל זמן שהאדם אינו יודע את הכל, הרי שהוא אינו יודע שום דבר בוודאות, וממילא הוא אינו יכול לטעון לבעלות על אמת כלשהי.

אין לאדם ברירה אלא לדעת את הכל.

באפשרותו של האדם לחיות בספק. אך אם ברצונו להגיע לוודאות כלשהי, על האדם לראות את התמונה המלאה כולה.

כל זמן שקיים אפילו פרט אחד כלשהו, כולל לגבי מהותו של אלוהים, שאותו האדם אינו יודע, ממילא הוא אינו יכול להגיע לידיעה שלמה לגבי שום נושא, וממילא הוא ימשיך לחיות בספק ובחוסר וודאות.

לסיכום:

כל זמן שאינך יודע את הכל, אמור: איני יודע שום דבר בוודאות.

רק מי שיודע את הכל, רק הוא יודע את האמת האמיתית.

*

שאלה: האם המחשבה שאפשר להבין את המציאות בשלמות, היא לא זלזול בגודל השכל שלפיו מתנהלת המציאות?

תשובה: ראשית, ואם זה זלזול, אז מה? אם אפשר להבין אז אפשר להבין ואם לא אז לא. אין שום משמעות לאם זה זלזול או לא.

שנית, לומר שאי אפשר להבין את המציאות בשלמות, זה עצמו זלזול במציאות. כי המשמעות של זה היא, שהחלקים שיש במציאות, מוגבלים להבין אותה. ולומר שיש דבר במציאות שלא יכול להגיע לשלמות, ושהוא חייב להישאר מוגבל, זה עצמו זלזול במציאות.

ובנוסף יש לזכור, כי לומר בוודאות אי אפשר להבין את המציאות בשלמות, זה עצמו אמירה שמתיימרת לומר שהיא מבינה את המציאות בשלמות. כי מי שלא מבין את המציאות בשלמות, מנין לו בוודאות שאי אפשר להבין את המציאות בשלמות. וכל מי שחושב שהוא יודע משהו בוודאות על המציאות, אפילו לומר שאי אפשר להבין את המציאות בשלמות, גם זה לשם כך צריך להבין את המציאות בשלמות.

ולכן בפשיטות, כל זמן שהאדם לא יודע את הכל, הוא לא יכול לדעת האם אפשר או אי אפשר לדעת את הכל...