הספר להיות אלוהים חלק שני עמוד 194

כאשר האדם נמצא בתוך חלום, התודעה שלו מתפצלת לשניים, חלק אחד נשאר פה, והחלק שנשאר פה, לא נמצא בתוך החלום. והחלק השני נמצא בתוך החלום ולא יודע שהוא פה. שזה נקרא נפרדות, למה? כי כל אחד עסוק בעולם שלו.

אם האדם שבתוך החלום, היה יודע במאה אחוז שהוא בתוך חלום, אז הוא היה חווה את עצמו מנקודת מבט חיצונית לחלום. כמו שתחשוב שאתה נמצא בשום מקום ומסתכל עלינו, בתוך החלום.

מה זה חלום צלול? זה שאתה חווה שאתה בתוך חלום, אך אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה בחלום. זה כמו סוג של דמיון מודרך שאתה עושה כל מה שאתה רוצה. ולמה הם מתרגלים את החלום הצלול? כי הם חווים שפה הם לא בתוך חלום.

אבל אם הוא היה יודע שפה, זה עצמו חלום צלול, וכל מה שקרה, קורה ויקרה לך זה אתה רוצה את זה, אז לא היית צריך את התרגול של החלום הצלול.

האדם צריך להגיע לחוויה שפה, בעולם הזה, הוא עושה את מה שהוא רוצה תמיד.

אם האדם מנסה להוכיח לעצמו שהוא אלוהים, אז בעצם הוא לא אלוהים. להיות אלוהים, זה להיות בטוח במאה אחוז שאני כרגע בוחר את היכולות שלי. אתה חווה שאתה כרגע בוחר את הצמצום.

החלום פירושו הידיעה המוגדרת והנפרדת, החולם פירושו הלא יודע, הלא מוגדר. אם האדם היה מודע שהוא בתוך חלום, אם האדם היה מודע שהוא בעצם לא יודע את הלא מוגדר, אז הוא היה יכול להסתכל על המציאות מהפרספקטיבה של הלא יודע.

האדם בטוח שהוא קיים, ושהוא נמצא כאן, אבל אולי הוא נמצא שם? אבל השכל אומר לו שהוא נמצא כאן. לכן האדם צריך להסתכל לתוכו, ולשאול אולי הוא שם ולא כאן? אבל אם תסתכל עמוק פנימה ותשאל, אבל מי אמר? ואז אתה יכול לבחור להאמין שאתה "כאן" וזהו זה, זה מה שאתה רואה, אז אתה נשאר בצמצום. אבל אם אתה אומר, לא, זה שאני רואה שאני כאן ולא שם, זה רק אומר שאני הוא זה שרואה, אבל אולי זה לא באמת ככה. ואז אתה מגיע למסקנה של הלא יודע.

אם האדם אמיתי עם עצמו שהוא לא יודע, זה משנה את החוויה של היודע. שאם היית יודע, שלא באופן מוחלט אתה יודע, שזה פה ולא פה, כי אולי ההפך גם נכון, אז לא היית נאחז כל כך בצורה הזאת. כי אולי גם ההפך נכון.

אבל למה קשה לאדם עם הלא יודע, כי אם האדם יגיד שהוא לא יודע, הוא יחווה שאין לו יותר משמעות ואולי הוא בכלל גם לא קיים.

אבל אם האדם חווה שהוא לא יודע ואולי הוא לא קיים, אז אם הוא לא קיים, אז הוא הכל. ואם אתה היית חווה שאתה לא יודע באמת, אם אתה קיים או לא קיים, אז מיד היית נהפך להכל.

כדי להוריד את העצמיות, צריך להתבונן לתוך העצמי.

יש אדם שאומר, אין לי כוח לשאול שאלות, כי אני בסוף מגיע לשום מקום. אבל לי כאשר יש בעיה, אני מיד שואל שאלות, כי מיד אני מגיע עם השאלות לשום מקום. כשאתה חווה את השום מקום, זה משחרר אותך מהאחיזה.

למשל אתה מפחד ממשהו, ואז אני אומר לך, תשאל מדוע אני מפחד. ואז תגיד, אני לא מוצא את התשובה, אבל אם תמשיך לשאול ולא תמצא תשובה אז אתה תפסיק לפחד. יש אדם שיגיד שהשאלות לא מובילות לשום מקום, אך מישהו אחר יגיד שהשאלות מובילות לשום מקום.

אם האדם נאחז בחוויה שלו, פירושו שהוא נאחז בצמצום שלו. רק תהיה אמיתי, הרי אתה לא באמת יודע. אם תגיד באמת שאתה לא יודע, אז למעשה קבלת את התשובה, כי עברת לאין שאלה. אם האדם מעיז להגיד שהוא יודע, אז תהיה לו שאלה והוא לא ימצא תשובה. כל תשובה שלא יתנו לו, תמיד תהיה שאלה ולמה זה ככה.

אם תגיד, אני יודע שהוא האויב שלי, אז לנצח תסבול. אבל אם תגיד, אני לא יודע, אז אם באמת אתה לא יודע, אז אין שום שאלה. השאלה היא, עד כמה אתה מוכן לשחרר את הידיעה שלך.

הדבר הראשון שהאדם יודע זה, שזה יש וזה אין. ולכן הוא צריך להגיע להבנה שהוא לא יודע אם זה ישנו או איננו. אם תגיע למצב שאתה רואה משהו ואתה לא יודע אם הוא ישנו או איננו, אז סיימת. אתה לא באמת אמור להכנס בקיר, זה משהו פנימי בתוכך. מבחינתך אתה גם יודע וגם לא יודע בו זמנית.

אם האדם כאשר הוא בתוך השכל של עצמו, היה יודע, את מה שיש לפני השכל, את הלא יודע, אז הוא היה חווה אחרת את השכל.

אני בעד שתהיי כנה עם עצמך, שכשיש לך בעיה, תתבונני פנימה ותחווי שאת לא יודעת. איך האדם ידע שהגיע לסוף? אם כל שאלה שתהיה לך תקבלי אותה תשובה. כל התשובות לא יודעת...