כי יש כאלו, שהם אנשי אהבה, שהם מחפשים אהבה, ורוצים אהבה וכולי. אבל באמת, הם אנשי שנאה, ואנשי אהבה של שקר. ורק נדמה להם שהם אנשי אהבה, אבל באמת הם אנשי שנאה. כי הם שונאים, את השנאה עצמה. ובכל פעם שהאדם מתאמץ להרגיש טוב, הוא בעצם גורם לעצמו להרגיש רע. ובכל פעם שהאדם מנסה ליצור אהבה, הוא בעצם יוצר שנאה, של הרגשות הרעים, שמהם מנסה לברוח האדם.
וכאשר אומרים לאדם, תאהב את עצמך, בעצם אומרים לו, תשנא את עצמך, על זה שאתה לא אוהב את עצמך. וכל הגדרה, היא רעה. וכאשר האדם מנסה להיאחז במשהו, בין אם זו אהבה או שנאה או כל כיו"ב, זה הכל שנאה, גם אם היא מתחזה לאהבה.
ואהבה של אמת, שאינה נאחזת בדבר ושאינה שוללת דבר, היא רק על ידי ידיעה והבנה, שאינה תלויה בשכל כלשהו. כי רק כאשר האדם רואה את האמת, שבאמת הכל מושלם ממש, וכאשר האדם רואה את האמת הזאת, בלי שום מאמץ שכלי כלשהו, (על ידי זה שהאדם מגלה את שורש השכל שלו), אז על ידי הידיעה הזאת של האמת שהכל אחד, על ידי זה האדם אוהב באמת, גם את האהבה וגם את השנאה.
ולא מדובר על אהבה מוגדרת, דהיינו, על אהבה עם צורה מוגדרת, שבה האדם אוהב יותר צורה אחת, ושבכך בעצם הוא פחות אוהב / שונא צורה אחרת. אלא מדובר על אהבה של אמת, שבה כל הצורות כולן, נמצאות באחדות אחת. אהבה שהיא אפשרית, על ידי זה שהאדם לא נאחז בשום דבר, אפילו לא בכך שהוא כן נאחז בדברים. ז"א שהאדם מצליח להסתכל על הרצון שלו, לפני צורת הרצון שלו. ושהאדם אוהב באמת, את זה שהוא לא אוהב באמת את המציאות וכולי...