ובו יתבאר השקר, של אשליית גן עדן ושל אשליית העולם הבא. כי כל העולם כולו חיים את החיים שלהם, למען העולם הבא וגן עדן. כי האדם עושה את מעשיו תמיד, אך ורק בשביל גן העדן של העולם הבא.

והכוונה היא, שאף אחד בעולם כולו, לא עושה את מעשיו, למען העשייה עצמה. וכל עשייה באשר היא, היא למען תכלית, שהיא נפרדת מהעשייה עצמה. וגם מי שנהנה מעצם העשייה, הרי שתכלית העשייה היא ההנאה, אך היא לעולם לא העשייה עצמה.

והאדם שעושה את מעשיו למען תכלית, שהיא נפרדת ורחוקה אפילו בחלקיק של רגע אחד, מהעשייה של מעשיו, הרי שהוא עושה את מעשיו למען העולם הבא ולמען גן עדן. כי הטעות הקלאסית של גן עדן היא, שאם האדם ישמור את מצוות האל (בתפישה השגויה שלו), אחרי מותו בעולם הבא, הוא יקבל גן עדן מאלוהים. ונמצא שהאדם עושה את מעשיו בהווה, למען עתיד טוב יותר. וכך גם כל בני האדם בעולם, שהם עושים את מעשיהם, למען יצירת מציאות טובה יותר.

וזאת התרמית הגדולה ביותר שיש בעולם. כי האדם חושב בטעות, שאם הוא יתאמץ בהווה, אז המציאות תהיה טובה יותר בעתיד. והאדם לא מבין, שהמציאות לעולם לא תהיה טובה יותר. כי אותה המציאות תמיד קיימת, וסיבת הסבל של האדם, היא לא הצורה החיצונית של המציאות, אלא היא עצם קיומו הנפרד של האדם.

כי כל זמן שהאדם קיים כישות שהיא נפרדת משאר הדברים, דהיינו, כל זמן שיש אצל האדם משמעות ל"אני" שלו, דהיינו, שהוא חווה גם את קיומו של הלא "אני" שלו, הרי שהאדם תמיד ולעולם לנצח נצחים ירגיש תחושה של חיסרון. כך ששום תמונת מציאות ושום צורת מציאות, לא תצליח לגרום לאדם להשתחרר מתחושת הקיום העצמי שלו.

והקיום העצמי של האדם כנפרד משאר המציאות, הוא עצמו העונש של האדם. ואם אלוהים / המציאות הייתה רוצה שלאדם יהיה טוב, הרי שמלכתחילה היא לא הייתה יוצרת את האדם כישות נפרדת. כי אין קיום כישות נפרדת בלי רע. ואין טוב, בלי להיות כישות שאינה נפרדת. ואם אלוהים היה רוצה לעשות רק טוב, הרי שמלכתחילה הוא היה יוצר את האדם, כישות שאינה נפרדת.

ובכל מקרה הרעיון הוא, שהעשייה של האדם למען עתיד טוב יותר, היא כולה שקר שכל העולם טועים בו. שנדמה לאדם שאם המציאות תהיה שונה, אז היא תהיה טובה יותר. והוא שקר, כי הרע תמיד קיים, מעצם הקיום הנפרד של האדם...