אדם שצופה בדבר מה, מניח שהוא צופה במשהו שנמצא לפני עיניו. למרות זאת, התמונה שבה הוא צופה נוצרת למעשה במרכז הראיה שבמוחו. השאלה הרלוונטית היא: מיהו זה שנהנה לצפות בתמונה זו, מאחר וזה אינו יכול להיות המוח, שמורכב מנוזל וחלבון? תשובה: השכל / נפש / נשמה.

אדם שמביט בכלב ים רואה זאת במוחו. הוא גם לומד את המאפיינים של יצור זה בתוך מוחו. מה שהוא לומד מראה לו את המושלמות בבריאת האלוהים, ואת העליונות של חוכמתו של אלוהים.

ריחות שאתה מריח, בעבודה, בבית, כל החפצים שלך, השורות בטקסט זה, ויותר מכך, אמך, אביך, כל משפחתך, כל העולם שראית, והכרת, והתרגלת אליו במהלך חייך, מורכבים לחלוטין מאותות חשמליים שנשלחו מהאיברים למוח. למרות שזה נראה קשה במחשבה ראשונה, זוהי עובדה מדעית. השקפותיהם של פילוסופים מוכרים כמו ברטרנד ראסל ול. וויטגנסטיין בנושא זה הם אלה:
לדוגמא, לא ניתן לשאול או לחקור האם לימון באמת קיים או לא, ואיך הוא בא לידי קיום. לימון הוא בעצם טעם שהלשון חשה, ריח שהאף חש, צבע וצורה שהעין חשה. ורק מאפיינים אלה שלו ניתנים לחקירה והערכה. המדע לעולם אינו יוכל להכיר את העולם הפיזי.
פרדריק וסטר מסביר את הנקודה שאליה הגיע המדע בנושא זה: גירויים שמגיעים מאובייקט מומרים לאותות חשמליים וגורמים להשפעה במוח. כאשר אנו "רואים", אנו למעשה רואים את השפעותיהם של האותות החשמליים הללו על המוח.
כאשר אנחנו "רואים", אנחנו בעצם רואים את האפקטים של האותות החשמליים שבמוח שלנו.

בעוד אתה יושב בגן, פשוט התבונן מסביבך. העצים, הדשא, השמש בשמיים, הכסא שעליו אתה יושב, השולחן שעליו אתה מניח את ידיך, הכוס שבה אתה נוגע... כל הדברים הללו הם אובייקטים שאתה מכיר בעזרת איברי החישה והפירוש של האותות החשמליים על ידי המוח.