היה לי מורה רוחני שהגדיר "עניין" כמרכיב הקוגניטיבי באהבה. ואני, אכן, חשה שחלק משמעותי מקשר הוא הרצון שלי להכיר את הבנאדם האחר ולחשוף עצמי בפניו (בהדרגה) והרצון שלו להכיר אותי ולהכיר לי את עצמו.

אם המרכיב הזה נעדר, והבחור רוצה רק כיף או לחלופין כיף ועבודה - התפתחותית - משותפת אני חשה שהקשר חסר. אני מסיקה ש: או שהבחור לא מעוניין בי מספיק או באופן 'רציני', או שהוא לא ממש מעוניין בקשר 'רציני', או שהוא כן מעוניין ופשוט לא יודע איך להתעניין או לחלוק את רגשותיו (=מוגבל).

התמונה קצת מסתבכת, כשנכנסים התירוצים הרוחניים, כמו: 'מה זה משנה מה היה לי עם החברה הקודמת שלי, אנחנו חיים ב"כאן ועכשיו"'. או: 'למה לדבר על זה שאת מרגישה רע עם התנהגות מסויימת שלי, אם אפשר להפוך את זה נוסח ביירון קייטי, ולראות שאת לא מרגישה טוב עם ההתנהגות שלך... '

אני חשה שחשוב לי ש"יכירו" אותי בקשר, גם אם מדובר בדברים "לא - מפותחים". גם אם מדובר בסיפור חיי ("עבר") או כיווץ שחשתי מול התנהגות של בן - הזוג ("האשמה") או איך היה לי היום בעבודה ("שטויות לא מעניינות"). ואני גם רוצה להכיר את בן - הזוג, על סיפוריו הקטנים, רגשותיו וכו', ולא רק לעשות איתו כיף ו / או "עבודה". אני מרגישה שזה חשוב מאד על - מנת להעמיק.

והשאלה שעולה לי היא - למה זה חשוב? אם זה אכן חשוב? למה חשוב "להכיר" את כל הדברים האלה?