הי פולי, מעניין, אפשר להיפגש ודבר לגבי ההתמחות. גם אני לא עשיתי התמחות. כשסיימתי לימודי תואר שני (בפסיכולוגיה קלינית, כמוך), המשכתי את לימודיי הדוקטורט שלי (מסלול ישיר לדוקטורט), והתחלתי לעבוד כמרצה במקביל. למרות המלצות חמות ומקומות התמחות ספציפיים שהיו פתוחים עבורי, החלטתי לדחות את ההתמחות לתקופה שלאחר סיום הדוקטורט. פשוט רציתי לעבוד לפרנסתי, וגם לקחת הפסקה, חופשה. לבסוף, ויתרתי על הדוקטורט כשכבר היה גמור, רק לכתוב אותו. החלטתי לעזוב את זה. בינתיים, עשיתי עוד עבודה עם עצמי, הייתי במסלולים שונים של לימודים - עצמיים, וקיבלתי מכמה פסיכולוגים ותיקים אישור לתחושה שלי, שאולי אני לא צריכה את ההתמחות הספציפית שמציעים במסלול כדי לטפל. ראיתי שמסלולים אחרים נותנים לי הרבה יותר. ואז - החלטתי לוותר על התמחות אולטוגדר. אפילו לא נרשמתי בפנקס הפסיכולוגים. והתחלתי לטפל - לא כפסיכולוגית. (במקביל עבדתי בעבודות שונות כפסיכולוגית). ולאט - לאט צברתי ניסיון וקיבלתי הדרכות פה ושם, וגיבשתי את הדרך שלי. רק השנה, כאשר התפטרתי ממקום עבודה עיקרי בו הייתי מרצה לפסיכולוגיה, וחשבתי על רצון לתת לעצמי השתלמות כלשהי בזמן הפנוי, צצו לי מחשבות על התמחות, לא דווקא כדי לסיים, אבל בשביל הניסיון. אני מרגישה, שהיום, כשאני כבר יותר חכמה ומנוסה, ולא בתוך 'סיר הלחץ', אני יכולה, אולי, לבחור נכון יותר את המוסד שאני רוצה להתמחות בו, ולהפיק הרבה יותר מהחוויה. אם הייתי הולכת בזמנו, נראה לי שזה היה נותן לי משהו די דומה למה שהלימודים נתנו לי, וזה לא הרבה. יש לי היום יותר 'אישיות' משלי, שהדברים יעברו דרכי.

לא כפסיכולוגית" - התכוונתי, שאני מציגה את הניסיון שלי למטופל / לפונה, אני לא מציגה עצמי כפסיכולוגית, למרות שיכולתי (אם הייתי נרשמת בפנקס). הטיפול מאד דומה לטיפול פסיכולוגי, אבל גם מאד שונה. משלבת שיטות נוספות, וכל הקונספט יותר פתוח ואנושי ומאוורר.