עכשיו אני לא בזמן של חששות. בעבר היו הרבה. הייתי ב"תור החששות". היום יש לי ניסיון כבר יחסית גדול, לא רק בלטפל, אלא גם בלחשוש (-: וכחלק מההתפתחות האישית שלי, למדתי איך לשחרר מחששות לא רלוונטיים.

אתגר, מה לא הבנת שאני מטפלת? אם היית קולט את זה, היית נהנה יותר, נראה לי, אם נדמה לך שאתה 'טמטם' 'תי. זה לא לוקח כוח, לרוב. רק איפה שאני לא מכוילת טוב עם עצמי. להיפך, זה מטעין מצברים. לוקח כוח, כמו כל דבר אחר, שאתה משקיע בו, ואז גם מתעייף. ב"תור החששות" זה לקח הרבה כוח. אבל אתה צולח את זה, לבסוף. גם צריך לדעת לקבל מינון נכון של מטופלים. ולדעת פחות או יותר עם איזה אוכלוסייה אתה עובד. יש מקרים קשים, שאולי לא לכל אחד יתאים לעבוד איתם.

החשש הכי גדול שלי, פולי, העיקרי אולי, כי אין הרבה אחרים כרגע, זה לקחת אחריות על אנשים, בזמן שהם מעבירים את עצמם דרך מצבי - קיצון, וכאילו 'לאשר' את זה, לא 'להתערב' בזה, כי אני יודעת שזה אולי דבר הכי טוב בשבילם לעבור. ולפעמים יש דילמה, לערב את ההורים? במצבי דיכאון או אפילו לפעמים במצבים שהבנאדם קצת 'משתגע', אבל לא באמת, אלא במובן של פריקת - עול. והפחד - מה יהיה אם יקרה לו משהו, נזק בלתי - הפיך, כשהוא תחת טיפולי.