סבבה, הבנתי. הייתה לי שאלה, האם יש לי מה לטרוח ולצאת מהקונכייה שאני נמצאת בה עכשיו, ולעסוק בפעילויות יותר אינטראקטיביות, כי אז אני ארגיש יותר שמחה ומשמעות, או שאפשר לתת לעצמי להישאר במצב הקונכייה עוד קצת, ואז אני "אגיע" למחוזות עמוקים יותר, ואז ארגיש יותר שמחה ומשמעות?
התשובה לשאלה מצחיקה ואמיתית זו, היא שבשני המקומות שאני מתארת, כל מה שמעניין אותי זה טובתי האנוכית, ולכן - זה לא ממש משנה מה אעשה, ומימלא אם תרומה לאחר היא מה שממלא את האדם במשמעות (ואני חושבת שזה נכון - בתנאי שאתה באמת פועל באופן זולתני, ואז גם הגוף שלך יכול להיחשב לאחר, וזה שאתה מאכיל אותו זה פעולה זולתנית), אז היא יכולה לקרות רק כשאני משתחררת מענייני האנוכיים.
ובמגרש היחסי, ממילא, ככל שאני שואלת על מה יתרום לי אם אהיה באינטראקציה יותר עם אחרים, אם אעבוד יותר, וכו', אז קורים אחד משני דברים: עוד יותר "התחפרות" או "היפתחות" החוצה. ממילא קורה מה שקורה, ולכן אין חשיבות לשאלות כשאלות, אלא יותר כתשובות.