ואורי, אני רק מביעה פה דעה, שאין מה להתערב, אבל אני לא מנסה להתערב, שלא תתערב... זה באמת לא נראה לי קריטי, אם תתערב או לא, כי כל מיני דברים קורים בעולם, כמו התאהבויות, חתונות, פרידות, בגידות, מלחמות ואפילו התערבויות. ככה העולם. והכל בסדר. יכולה להיות לי איזו תיאוריה או דעה לגבי משהו, וזה לא אומר שאם זה קורה ההיפך, אז זו בעיה.

ובכל - זאת, אני אשתף מעצמי, שבעבר, במצבים בהם הבנתי שמישהו / י עומד לבצע פעולה שהיא לא - נכונה, בעיני, כלומר: פעולה כזו שהוא / אנשים קרובים לו (לפעמים אני) ישלמו עליה מחיר, שגם מבצע הפעולה עצמו אינו רוצה, אז הייתי מנסה למנוע את הפעולה. על - ידי לשוחח עם הבנאדם, שיראה מה הוא "עושה", שיראה את התוצאות הפוטנציאליות המכאיבות, או על - ידי מניפולציה, מניעה של ממש, במקרים מסוימים.

אצלי זה נבע מסיבות רגשיות, פחד. אוי ואבוי, שלא יקרה X.

אבל גם מזה שהחזקתי במודל ילדותי של המציאות. כאילו יש אירועים מסוימים, שהם "אירועי פסגה", שהם יותר חשובים מהאחרים. למשל: בסיפור שלך - הבעל שבוגד. היום אני יודעת שאין אירועים כאלה.

זה שהוא אולי חושב לבגוד, זה לא פחות משמעותי מזה שהוא אולי יבגוד. זה שאשתו תעזוב אותו ויכאב לה, זה לא מציאות פחות טובה, מזה שהיא תישאר איתו ולא יכאב לה. החיים הם לא אגדה, עם רצף אירועים כואבים, אירוע פסגה מכריע ו - HAPPY END פוטנציאלי. זה לא סוף - פסוק, ברגע שהוא בגד. זה לא הסוף. תמנע את זה, יקרה אולי משהו אחר.

וראיתי עוד משהו: שכשאני מנסה למנוע מהדברים ה"רעים" להתרחש, אני משלמת על זה מחיר קארמתי. תמיד. כי התערבתי.

יש לנו, בני - אדם, נטייה להתערב בדברים, של אחרים, של עצמנו, אם לא היינו מתערבים כל - כך, אולי היינו רואים שהכל בסדר ואין במה להתערב.