נכון אתי, כל דבר זה פרשנות שלך את עצמך, את ההבנות שלך לרגע מסויים.

באמת אין לדעת בדיוק למה התכוון המשורר.

מה שאליעד אכן נותן, זה ידע שקיים בכל אחד ומוסתר מהמודע כרגע.

כל מה שניתן לעשות לדעתי ולפי הלימוד של אליעד כפי שאני מבינה אותו, זה לא להתעסק עם לפרש או לא לפרש את הזולת.

זה בסדר לתת פרשנות, אבל להבין מעבר לכך שזו את עצמך, להבין למה את מפרשת אותו=את עצמך כך או אחרת, ולא באופן שונה דווקא, לשאול למה זה כך המחשבה הזו, והאם זה כך? האם זה מחוייב?

זה תמיד לחזור פנימה לעצמך, להבנת הפנימיות העמוקה ביותר.

כל מה שקורה במציאות, בחיים הגשמיים של האדם / שלי, זה מה שקורה לי עם "אלוהים" עם "האמת", זה מראה לי כמה אני דוחה את המציאות / אלוהים, או כמה אני מוכנה להכיל, לאהוב את המציאות כפי שהיא.

הסיטואציות היום יומיות, מראות לאדם היכן הוא כרגע נמצא בעבודתו הפנימית, עד כמה הוא מוכן ל"להילחם" כדי שהשיג שקט, להילחם זה אומר לדייק, לא לפרש את האחר / את עצמי לפי תבניות שהורגלתי, אלא לנסות לראות בכל דבר את שני הצדדים, להשוות ביניהם, לעשות שיוויון, עד שהכל יתהפך.

מצד אחד יש בדידות מאד גדולה כפי שהצגת, מהצד הנוסף יש אחדות שלמה שלא יכולה להרגיש בדידות.

וממבט נוסף אין משמעות בכלל לבדידות / נפרדות או אחדות.

ככל שנצמדים לאמת ביום יום, זה חוק! לא לחייב את האפשרי, זה מקרב לקצה של השכל, עד העלמות ששואבת את האדם, אבל האדם חיב אם רוצה לצאת לחופשי, ללכת עד הקצה, לעשות את המקסימום.

אם זה תלוי בו או לא, זה כבר סיפור אחר, במקום שהוא כן חווה שיש לו בחירה להתבונן ולדייק, שם להצמד לדיוק, עד שהמוחלט ישאב אותו מעצמו.