אנסה

זה אכן נראה כקריעת ים סוף, בעבר גם התביישתי ופחדתי לעמוד מול קהל כמרצה (לאחר מכן התגברתי). או בושה מדברים אחרים שבראש שלי.

אני חוזרת על מה שקודם, יש אינסוף טכניקות להתגבר ולהצליח לעשות או לחיות עם הדבר שמתביישים לעשות אותו או לחיות איתו, אבל... נכון להיום, אני אומרת שזה להתגבר על משהו אחד על חשבון הדחקה של משהו אחר.

על כן מי שרוצה טכניקות להתגבר, אני לא הכתובת אף על פי שמכירה יופי של שיטות המלמדות להתמודד.

כפי שאתה רואה אני לא סוטה מקו החשיבה שלי, הבן אדם, גם אם רוצה לקבור עצמו באדמה מבושה, לדעתי אין מנוס.

הוא יהיה חייב לשבת עם עצמו - או עם מישהו שיעזור לו, אבל העניין הוא ההבנה הפנימית שלו, הוא חייב להבין שיש אינסוף צורות בקיום שלו, ואחת הצורות, או אחד הביטויים שבקיום שלו, זה מה שהוא מתבייש בו, ושזה אפשרי בלבד שהוא יתבייש מכך.

מה שקורה שהאדם יוצא מפרופורציה, חושב שמה שהוא מתבייש בו זה דבר רע מאד, ולכן אם מזדהה איתו עם הדבר הרע, הוא מתבייש.

אם יבין את עצמו את חוקי המציאות, הבושה תעלם מעצמה.

זה קשה נכון, אבל אין קיצורי דרך, כי זה לעבור מבושה אחת לאחרת וכו'. חייב להבין את הבושה, מה זה בושב בכלל, זו העבודה שאני מציעה לו בפועל, לשבת ולהבין, לשאול שאלות, למה זה קורה לי? מה זה בושה? למה זה רע מה שאני מתבייש בו, ניתוח (-:

ההבנה הכי קטנה מעלימה כבר חלק מהבושה, הבנה שלמה, תעלים את הבעיה, כי אין באמת בעיה, זו רק נמלה קטנה שנראית כמו מפלצת.

אם האדם - אני, חושב שהוא מושלם ושאין לו חסרונות בכלל, כלומר הוא לא מודה במציאות האמיתית שאדם כפי שהוא הוא תמיד עם חסרונות כאלו ואחרים, אז כשיתקל במשהו שמוכיח לו שהוא לא כזה מושלם, אז הוא ילחץ ויפחד ויתבייש, כיוון שיש לו רעיון בדיוני שהוא אמור להיות מושלם.

אבל אם היה שלם עם כך שהוא חסר, אזי לא היה מפחד גם להתבייש!