דוגמא מאוד דומה לכך היא תורת היחסות הפרטית של אינשטיין שאחת המסקנות הנובעות ממנה היא שככל שהצופה מתקרב למהירות האור כך הזמן והמרחב יתקצרו (יתכווצו), בעוד שמהירות האור תשאר קבועה, עד שכשידביק את מהירות האור (100% מהירות האור) הזמן והמרחב יתקצרו לאפס ולא יתקיימו כלל, וכך הצופה ידבק בתכונותיו המלאות של האור, שהם בעצם חוסר תכונות ויהיה כמו האור עצמו ואז מנקודת מבטו המרחב והזמן לא יתקיימו, העולם הפיזי לא יתקיים.

כשצופה העומד במקום בוחן את האור הוא מגלה תכונות שיש לאור, לדוגמא, שהאור מורכב מפוטונים ושיש אנרגיה מסוימת שגורמת לפוטונים לנוע ממקום א למקום ב במרחב זמן (פליטה ויניקה), ולכן תמיד יכול לשאול את השאלה מהיכן הגיעה האנרגיה שמניעה את הפוטונים (שהיא דומה לשאלת הקיום), בעוד שמנקודת מבטו של האור עצמו הזמן והמרחב לא קיימים כלל ותנועה כזאת לא מתקיימת בכלל, זאת אומרת שמנקודת מבטו של האור, האור לא חווה את עצמו בכלל ולכן לא קיימת הסיבה או השאלה מהיכן האנרגיה שמניעה את הפוטונים, האור פשוט קיים ללא שאלות.

אפשר להבין מכך שכל מה שהצופה שחוקר את האור מבין על תכונות האור הוא מתוך תפיסת העולם המצומצת שלו ובמגבלות התודעה שלו ושכל המסקנות שהוא יסיק הם יצוג שכלי של האור במסגרת מגבלות החושים שלו, כך שכל תפיסת האדם היא מאין משחק מחשבתי שהוא משחק בתוך תודעתו.

בזמן שהצופה חווה את האור ומנסה להבין ולהסביר את תכונותיו האור עצמו לא חווה את עצמו כלל ואין בו שאלות

אם אדם היה כמו האור עצמו לא היה חווה ולא היה שואל את השאלות על התנהגות האור.

הצופה שואל את השאלות מכיוון שבאופן מסויים הוא מתח את הזמן והמרחב מתוך נקודת האפס שהיא האור עצמו בכך שהוא עומד במקום ולא נע במהירות האור.

אפשר להבין מכך שהמושג שנקרא מהירות האור שהיא הקבוע במשוואה, הוא לא באמת מהירות, ושניתן להמיר המושג מהירות ל"היחס הקבוע של היצוג של הצופה של המרחב והזמן" בתוך תודעתו.

מכיוון שהזמן מרחב הוא יחסי מאובייקט לאובייקט אפשר להגיד שתמיד קיים איפהשו אובייקט שהצופה נע ממנו באופן יחסי במהירות האור, זאת אומרת שתכונות האור תמיד נמצאות בצופה ביחס למשהו אחר רק הוא לא מודע לכך כי הוא מוגבל בתפיסתו החושית.

הסבר יותר מדויק אפשר למצוא פה:

http://www.youtube.com/watch?v=U8Gb9xNeSQ0&feature=related

בהרצאתו של פיטר ראסל על התודעה.