כל אחד עבר דבר אחר.. אתה נולד לעולם מטורף. אתה חווה דברים בלתי נתפשים ואתה גם מאבד את עצמך כדיי לשרוד. אני אישית איבדתי את עצמי כי לא יכולתי לסבול יותר את הכאב של מה שראיתי.. היתבלבלתי. קשה לדעת שכל הקרובים אליך משקרים. תחשוב מה זה לילד שהוא האמת. אין עליו עטיפות. הוא רואה ויודע הכל. יודע למה אתה מתכוון. מהם המניעים הפנימיים שלך. ובכל זאת הוא צלויי בך ואין לו לאן ללכת. בייחוד שמסביב כולם ככה. אנחנו לא יודעים מדוע באנו לעולם הזה. תורה או בכלל באחת התורות אומרים שזה כדיי להשלים את התיקון שלנו לאחר שאכלנו מעץ הדעת. העץ החושב בתוכינו שהוציא אותנו מהאותנטיות האמיתית שלנו ומשורש נשמתנו. אני נוטה להאמין שזה נכון. אלוהים וחווית האלוהים היא האמת הזו. אמת פשוטה. ויש דברים שצריכים לאבד כדיי להבין שהם היו יקרי ערך. כל הדברים הם מובנים מאיליו וביחוד שורש הנשמה העירום. מי שזכה להבין ולרצות לחזור לשורשו אשריהו. ממקום ראייתי אני רואה שקודם כל צריך לדעת מה השכל שלך ומה לא. אחר כך צריך לדעת מי אתה מבחינת רגשותיך ומהם הרגשות השיקריים שלך. לחדור לתוך עצמך ולגלות. אחר כך לראות את הפעולות שאתה עושה ולעקוב אחרי כל מניע. ללמוד את המתחמן שבתוככך. כל פעולה כבר מבוססת על שקר כי רק השורש הוא אמיתי ולכן יש להיסתכל עמוק וחזק על עצמך וזה מטהר לאט לאט. ההיסתכלות נותנת תובנה. הבנאדם שכח שהוא לא מוחו אלא משהו מעבר למוח ומעבר לגוף גם כן. לאט לאט אתה לא נותן למוח שלך מרחב מחייה כל כך גדול. מי שמסתכל עליו בתדירות המוח מתחיל להיתבייש ממנו והוא היהיה יותר חזק מהמוח. הוא מתחיל להבין את הפחדים שלו. אם הם מציאותיים או לא. הוא רואה שהוא יוצר אותם ואין לו שליטה על כך. נוצר בתוכו מנגנון שיקרי. וכאן חל המאבק כשאתה רואה שאתה שניי אנשים. אחד פאסיבי שהוא אתה האמיתי חסר היישע ואחד אגרסיבי שמחליט לגביי כל דבר ועושה לך מניפולציות. כאמור העניין לוקח זמן. צריך סבלנות אך ברגע שמצאת את הנתיב כל פעם שהאגרסיבי פועל פשוט תנוח. ואם הבנתי נכון ראיתי שדיברו כאן על שתיקה אז כן.. כאשר המוח ישתוק אנחנו נחווה שתיקה במובן של לא יבוא לנו לדבר. הל שלנו יהנה מהשקט הזה כי זה ייתן לנו כוחות להמשך לשלבים הבאים. השתיקה תיהיה כיפית. פשוט לא לעשות כלום. והיא ממכרת. אבל אסור לרצות אותה כי מי שרוצה זה הצד האגרסיבי. הפאסיבי שהוא אנחנו לא רוצה כלום. הוא נהנה ממה שיש. הוא האושר בעיצומו. אני לא יפרט כאן על עוד דברים כי עדיין אין צורך אבל המאבק הוא בין הפאסיבי לאגרסיבי. והמאבק היחידי שאדם יכול לעשות הוא להיות חזק ולא לתת לאגרסיבי לשלוט כל הזמן אלא לווסת את המינון שלו בהדרגתיות. השתיקה עושה את זה. וגם אם הוא לוקח שליטה לא להיתבאס כי זה מה שהוא רוצה זה דם בשבילו והוא אוהב דם. להינות. לקבל את הבאסה ולקבל כשטוב. להיות צופה במה שמתרחש והשאר כר יבוא לבד. לא לעשות מה שלא א לך. העצה שלי היא שבכל פעם שבנאדם מרגיש שהוא מדבר אבל בתוכו יש רגשות שליליים שיפרוש באותו רגע מהדיבור ויישב. שלא יתרוצץ. וזה נככון לגבי כל פעולה. כליש רגש שלא מחובר לפעולה עצמה אלא הוא מחתרתי אז לשבת בשקט ולנסות לעכל ולהבין אותו. בינתיים נראה לי שזה מספיק. בוקר טוב לכולם (-: