תבינו בפשטות, ברגע שאני חושבת על טוב מסוים, צורה מסוימת, אני דוחה בזאת את הצורה ההפוכה לאותו דבר, ודוחה את כל שאר הצורות הקיימות, שהן לא אוצה צורה שראיתי בה את הטוב.

ועדיין, אם אני רוצה ליהנות בחיים של נפרדות של טוב ורע, אני חייבת להבחין בין דבר / צורה לצורה, כי זה מאפשר לי את החיים של טוב ורע.

אבל... אם השגתי את הצורה המסוימת, וטוב לי איתה, אני תמיד אחשוש לאבד אותה, או אחשוש בכלל שלא אשיג את הדבר, ואהיה מתוחה תמיד או כי עוד לא השגתי את הדבר ואולי גם לא אשיג, או כי אני מפחדת עכשיו לאבד אותו את הדבר הטוב המסוים מאד.

לכן, יש אפשרות להגדיל את השכל ולראות את הכל כאחד, מידיעה שהכל מתהווה כל רגע מחדש ממקור אחד ויחיד שמפצל עצמו לאינסוף צורות שהן לא שונות ממהותן.

מי שמבין את זה חווה את זה יותר ויותר ולא פוחד באמת לאבד משהו.

כן, עדיין יש בחירה של משהו אחד על פני אחר וכן אוהבים אותו יותר כדבר טוב יותר, אבל הכוח החזק הוא הידיעה שאין באמת לאבד משהו, כי הכל טוב תמיד.