חשבתי היום על כל הטיפוס הקשה במעלה ההר, בהפעלת כוח השכל, כוח ההבנה, כוח האמת שרוצה לחזור לפסגת ההר להאיר את מה ומי שהוא.

וכשאדם מבין הבנות, יש תובנות, ישנן הבנות של אמת, וישנן הבנות של שקר, כך שאם יש הבנה אמיתית, היא תהיה חזקה ויציבה, אפשר להיאחז בה כמו שנאחזים בעוגן שמטפס ההרים קבע לו בהר.

ואז ממשיכים לטפס, וכמו שידוע לכל מטפס, יש בדרך נפילות, בורות ומפולות, ובעצם כל מפלה שאדם נופל בדרך למעלה להבנת האחדות, לפסגת ההר, הוא בעצם הנפילה עצמה שנראית מפחידה ומאיימת, מפיל את כל האחיזות השקריות, את כל הספקות שקודם הפריעו לו, את כל האבנים והסלעים והענפים השוטים שנאחז בהם ולא היו יציבים אמיתיים וחזקים באמת, אלא רק היאחזות זמנית מתעתעת.

וכשהאדם הדרדר את מה שכבר טיפס, הוא יעצר בדיוק בנקודת האמת היציבה האחרונה שהשיג, בעוגן הקודם האחרון שהוא קבע לעצמו, מתחת לזה, הוא לא ייפול יותר.

ועכשיו כשימשיך לטפס שוב, כי אין לו הרבה ברירות, אם לא הרי ישאר תקוע באמצע ההר, (אלא אם כן יחליט לסגת, וזה כבר עניין אחר).

כשתמשיך העלייה, כבר יש שטח נקי יותר ובטוח יותר שהפלת ממנו את כל המיותר, יש איפה לשים את הדעת / הרגליים והידיים יותר בבטחה, לקנות לעצמך עוד שכל חדש, עוד תובנות, להכניס עוד אור, עד שזה שלך ממש, וכשזה שלך, יש כבר עוגן חדש אמיתי, יציב, וכך הלאה לחלקת ההר הבאה, לנפילה הבאה, לעוגן / הבנה הבאה, עוד ועוד, שוב ושוב, עד שמגיעים לפסגה, כובשים את ההר.

ומצד האמת יש הסתכלות נוספת, תמיד ישנה אופציה להישאר על קרקע יציבה ולהבין ולחוות את קצה קצהו של הפסגה.

כי גם מכל העוגנים עצמם, ומההר עצמו, רצוי וכדאי בשלב כלשהו, לשחרר אחיזה, לא להיות תלוי בדבר או על דבר כלשהו, לחיות בבטחה פנימית אמיתית שאין במי או במה להיאחז, כי הכל כולל הכל הוא כבר אתה מי שהינך: ההר, קצה ההר, המטפס, העוגן, הנפילה, האבנים הסלעים, הענפים השוטים, והקרקע היציבה.

כל הצורות וכל הביטויים זה את / ה, ואם אכן כך הוא הדבר, הרי שאין באמת משמעות ליש או אין אחיזה, לטיפוס על ההר למטפס או להר, והמשמעות הנותרת, היא הבנה, תבונה.

שתהיה לכם התבוננות מתחדשת ונעימה