לפני כשבוע פגשתי חברה שסיפרה לי שהיא הולכת למורה לקבלה שיש לה הרבה אור. משום מה זה ממש סיקרן אותי, למרות שאני יודעת שהמטרה של הקבלה, היא רצון להשפיע, שזה אומר שבסוף אתה נשאר עם רצון ועם קיום, וזה ממש לא מדבר אלי. בכל זאת ניסיתי להבין מה באמת משך אותי, ואחרי התבוננות, הבנתי שהמוח שוב עבד עלי. פשוט האמנתי למוח שאומר שיש שניים, יש מורה עם אור ויש מורה בלי אור.

וזה גם הסביר לי מדוע אני אוהבת את הדרך של אליעד ומתחברת אליה. אליעד אומר שהכל אחד, שבעיני זה שאין משהו שהוא יותר או פחות.

למעשה אותו אור הוא גם אותו חושך, והוא הכל, זה תלוי רק בי, איך אני רואה ומבינה את הדברים.

אתמול למשל הייתי במקום רועש, והיו הרבה אנשים, ויכולתי להתבונן בהם, ולמרות שגם אני השתתפתי, יכולתי לראות את האחד שמפעיל את הכל ועושה את כל ההצגה, וזה היה מדהים לראות את כל הדמויות שיש במשחק של האחד, ללא רצון להיות משהו אחר, וללא ביקורת שזה יותר טוב מהשני, הכל היה ממש מושלם כמו שהוא.

וההצלחה שאליעד מדבר עליה, בעיני היא ההצלחה לדעת, להבין ולחוות באמת שהכל זה אחד, אחד, אחד. בהצלחה

לרגע עלתה לי מחשבה, שמישהו ישאל אותי, מה מיוחד בך ובחוויה הזאת. ואז עלתה בי הבנה שאני הכי הכי מיוחדת ובאותו זמן אני בכלל בכלל לא מיוחדת, ובכל זאת בכל דבר יש את היחודיות שלו. באותה הבנה יש את האין והיש וגם את היחודיות שלו.