שלום לפריאל / אליעד

פריאל, אפשר לראות בפעולות שונות רק את ההיבט הפיזי הקשור בהן. על כן, מי שרואה את החיים מנקודת מבט צרה, הרעיונות שהעלת נכונים לו.

אבל, אדם שחווה את שני צידי המטבע, אין הפעולה או האובייקט נכונים עבורו יותר או פחות.

וההחלטה לחגוג / לא לחגוג היא נעדרת שיקולים שכיחים, היא נובעת ממקום של חופש.

שאלה: מנקודת מבטו של אלוהים, האם הוא אוהב לחגוג?

פריאל ואליעד, שניכם מנסים לעזור לאנשים, למרות ששניכם סבורים שהכל טוב כבר עכשיו, ובדיוק כפי שהוא.

באמת, אני לא מצליחה להבין איפה הבעיה. - למה לחיות חיי התנזרות?

מבחינתי אין סתירה כלל וכלל בין אם אני חוגגת או לא. בפנימי אין לדבר משמעות ובחיצוני אתן את המשמעות שאבחר אם בכלל.

וההשתתפות שלי בחגיגות יכולה להתפרש, או להראות כמי שחוגגת ממניעים ושיקולים מסויימים ובפועל אני אחגוג את החופש הנצחי שלי.

מה רע לחגוג את שמחתי שלי יחד עם חברה תוססת שחוגגת, שכל אחד בתוכה חוגג את שמחתו בנפרד ויחד גם?

שפיות, כפי שאני מבינה אותה, אינה אומרת לי תפעלי כך - כי זה נכון יותר, או תפעלי אחרת.

שפיות בבחינתי היא בירור וגילוי האמת. מרגע שאני מבינה בברור "שאין טעם לחגוג" שווה "ליש טעם לחגוג" - אז חוזרת אליי הבחירה.

וכמובן שכ"א בוחר את בחירותיו ופועל ממקום שנכון לו. וכשחיים ככה, אז תמיד טוב איפה שנמצאים.

בהקשר של קודים חברתיים, אני שואלת אתכם: האם תאכלו, במסעדה יוקרתית, בידיים או בסכין ומזלג?

ואם משפחתו של חבר טוב תבקש אתכם לקרוא עימם תהילים לרפואתו של האב, ואתם לא מאמינים ברעיון של תפילה

ואין לכם צורך כזה, האם תסרבו לבקשה?

ובכלל, איך אליעד מכנס אנשים להרצאה שהוא יוזם, האם בטלפתיה? או שמא אליעד קובע יום? תאריך? שעה? מקום? - אז מה הבילבול מוח הזה?

אנחנו חיים בנפרדות ומבינים את האחדות, האחדות היא מעין כלי לתחזוקת נפש בריאה ותקינה.

ובאמת באמת מאחלת מכל הלב לכולם שבת נפלאה של חגיגות ושמחה...