אכן, "אני" הנני ישות נפרדת כל עוד יש לי הזדהת עם המחשבות שצצות בגוף / דעת (אני קורא לזה הבובה האלוהית). מחשבות אינם כאמור בשליטתנו ואת זה קל לבדוק, "אתה" לא יכול לדעת מה תשאל עוד דקה.. אתה גם לא יודע מה יקרה עוד דקה.. תנסה לבדוק האם יתכן מצב שבו אנו מאבדים את תחושת הישות הנפרדת ועדיין המחשבות ממשיכות כרגיל. שים לב, למחשבות אין כוח, אלא רק הכוח שהדעת נותנת להם. מה שמניע את היקום לא זקוק ל"אני נפרד" כדי להתקיים, רק במצב של חוסר הזדהות עם מה שקורה, כלומר, קבלה מוחלטת של מה שמופיע והבנה עמוקה שמה שמופיע הוא בדיוק זה. רק במצב הזה "אתה" יכול לשתחרר מהטוב והרע ומכל האמונות. מצב זה, אינו אמונה אלא רק חוויה שאין לשכל מה לומר עליה ואין אפשרות לתאר אותה, הוויתור האמיתי על אמונות קורה רק למי שאמיץ מספיק "לאבד את דעתו". ואז רואים שלעולם לא הייתה לנו ישות נפרדת. שזאת התנייה של הדעת, שהדעת פרשה את המציאות בצורה לא נכונה.

רק רגע של חסד מאפשר להשתחרר באמת ולראות שלא היה "אף אחד" שישתחרר מהתחלה...