שלום, אני מרגישה שהחיים שלי הולכים לעזאזל, שנים אני עצובה ולא מחייכת, עייפה אבל מתפקדת בבית וגם בעבודה כאילו שאין לי דכאון בכלל.

אין לי חשק לקום בבוקר, לא מבינה למה אני קמה בבוקר, כלום לא מחכה לי, רק עבודה במשרד ועבודה אינסופית בבית, כביסות אינסופיות, כליים, בישולים, קניות. קשה לי וכאן אני מגיעה לעיקר או בכל אופן איך שאני מבינה זאת.

אני כל כך אוהבת לטייל אפילו טיול קטן בחיק הטבע, קצת ירוק ומים עושה לי כל כך טוב אך אין לי את זה, אני כל הזמן בבית ולכן הפכתי לאדם כועס כל הזמן ואדם עצוב ללא אנרגיות. בעלי אדם טוב, חזר בתשובה לפני 4 שנים אך כמה שאדבר ואומר שזה מה שגורם לי אושר, לטייל, להתאוורר שכל הזמן אני בבית לא הולכת לשום מקום ולכן אני עצובה כל הדיבורים נופלים על אוזניים ערלות. עשינו הסכם שנטייל ביום שישי כי הוא שומר שבת שנטייל פעם ב - 3 שבואת (פייר אינאפ) אך זה לא יוצא כלל לפועל. ושוב אני מבקשת ומדברת ואף בוכה ושוב מסכמים ושוב זה לא קורה. קשה לי לחיות כל יום בדכאון ובעצבות הזאת. אתמול כעסתי כי אני כל הזמן בעצם כועסת וכנראה ששהעלבתי את בעלי בהתנהגותי החסרת סבלנות ומה שהיה לו להגיד זה שהוא צריך להבין למה יש לי כ"כ הרבה שנאה אליו ובינתיים עד שיבין לא יילך איתי לשום מקום. אמרתי לו שזו לא שנאה כלל ורק כרגע הגשתי לו מטעמים שעשיתי אחרי יום עבודה לפסח, אמרתי שזה כעס. הוא לא מבין אותי. נמאס לי להרגיש אומללה. לא מצליחה לאהוב את החיים כשאני כל הזמן בבית. בברכה דורית