אליעד הי, קראתי משהו יפה מתוך התרבות ההודית ואני משתפת אותך: (לא, כרגע אין לי שאלה)

מעטים הם אלה ימי השמחה, מעטים הם אלה ימי הצער: העושר דומה לנהר שגאה, הנעורים דומים לגדה מתפוררת של הנהר שגאה, החיים דומים לעץ אשר על הגדה המתפוררת. מקור היסורים בזה שנפש היחיד ושכלו כרוכים בגוף, שבויים בידי כוחות התפתחות עוורים. היש מנוס מהיסורים הללו? רק בפילוסופיה, רק בהבנה שכל המכאובים והעגמות האלה, כל פירודם ומהומותיהם של ה"אני" המתנגשים, אינם אלא מאיה, אשליה, תפאורת החיים והזמן, שאין בה ממש. השעבוד נולד מתוך שהאדם נכשל בהבחנה - בין נפשו הסובלת ובין הרוח המוצקה מכל, בין פני הדברים ששלוותם הושבתה ובין המשתית שאינה מזדעזעת ואינה משתנה. איך יכול אדם להתרומם למעלה מן היסורים הללו? עליו להבין כי עיקרנו, הרוח, מבוצר ומשורין מעבר לטוב ורע, לששון וכאב, ללידה ולמוות. אלה המעשים הנפתולים, אלה ההצלחות והכישלונות, מרגיזים את מנוחתנו כל זמן שנעלם מעיננו כי הם אינם נוגעים כלל ברוח ואינם נובעים ממנו. האדם הנאור יראה אותם כמו מבחוץ, כמי שעומד מן הצד וצופה במשחק. ברגע שהנשמה מכירה כי היא אינה תלויה בשום דבר, מיד היא נעשית חפשית. בכוח ההבנה הזאת נמלטת הנשמה משביה בידי המקום והזמן, הכאב והגלגולים.