נלך לפי הסתכלות דתית: אני רואה את האור בקצה המנהרה מחכה לי גן עדן אם אני יהיה בן אדם טוב והעולם הזה הוא לא הכל, הסתכלות של רוב האנשים: בסוף של הסוף אין כלום הכל נעלם אתה הזכרונות שלך הרגעים היפים שלך ושל מי שאתה אוהב הכל יעלם וגם הנכדים שלך יעלמו ובסוף תישכח לנצח כמו כולם בסוף הכל חושך וכן ככל שאתה יותר חכם ככה תהיה יותר מדוכא כי אתה תבין את החיים האלה עד הסוף תנסה לחפש תשובות ותגלה שאין ואז תנסה להתעלם מזה כדי לחיות חיים נורמלים כמו כולם להם לא אכןמהדברים האלה הם באו כדי לחיות כאן אני באתי כדי להבין למה אני כאן אני לא כאן כדי לצבור זכרונות ולהיעלם למרות שזה מה שיקרה בסוף ואני דתי שזה הדבר היחיד שנותן לי תקווה פה, יש משפט חכם להיות גאון זה לחיות רמה אחת מעל שיגעון

מדהים שאני בת 16 וחשבתי על כל הדברים האלו עוד לפני שקראתי, כאשר הייתי בת 14 חשבתי על המילה שלמות והגעתי למסקנות שאתה הגעת, פעם הדיכאון שלי היה כך אך עכשיו הוא שונה, אנשים רבים נוטים לסווג אותי כטיפשה או מוזרה (בעיקר מהגיל שלי) וכבר התחלתי להאמין שכל מה שאני אומרת הוא שטויות ושאולי בעצם יש לי סוג של הפרעה התנהגותית או אוטיזם מכיוון שקשה לי להתקבל לחברה. אני חושבת שאני התגברתי על רוב הקטע של הייצר האנושי להשיג עוד ועוד מבחינה חומרית (הייצר שנשאר לי זה להוסיף עוד ועוד ידע, לגלות דברים חדשים, לפתח איזורים במוח האנושי שהאדם הרגיל לא משתמש לפתח כמה סוגי חשיבות ולפתח כישורים רבים). הדיכאון שיש לי, זה שלא פגשתי אדם בגילי שמתעניין כמוני, מבוגרים רבים כמו קוואצ'רים (מאמנים אישיים) שהיו לי, היו מנסים להגיד לי שאני חכמה, כשבעצם קלטתי שהם לא מבינים אותי וחושבים שאני טיפשה, כי קשה מאוד להבין מה אני אומרת. הדיכאון הזה הוא גם טבע האדם אבל לאו דווקא בגלל הרגשה של חוסר שלמות (גם), אבל פעם גם עשו ניסויי על תינוקות בסין שלא נתנו להם מגע אנושי (האכילו אותם אך לא יותר מזה) והם פשוט מתו.