מסכימה ומתחברת. אם האדם יגיד לעצמו אפשרי שהדבר יצליח הוא יפעל נכון משני נימוקים. אחד, זאת אמת. האדם כנה עם עצמו. אפשרי שהוא יצליח. שניים, רמת החרדה מצטמצמת מהסיבה הפשוטה שאין כאן חובה לזכות בהצלחה. אם לא חובה להצליח מטבע הדברים הלחץ מצטמצם. מי קובע שחייבים להצליח? האם רק ההצלחה טובה? מה קורה אם לא מצליחים?

ההיסטוריה מלמדת שהרבה "חסרי הצלחה" הצליחו לממש את עצמם. הוויתור, הכניעה, ההרפיה, הזרימה, המחשבה - אפשרי שאצליח ואפשרי שלא, דווקא היא יכולה לקדם את האדם לעבר ההצלחה בצורה המהירה והמפתיעה ביותר. עצם הקבלה שההצלחה המוגדרת אינה מחוייבת מגדילה את הסיכויים להתרחשותה. הפחד משתק את האדם או מפעיל אותו באובססיה, שגם היא אינה בריאה. הכניעה מזרימה אותו ומאפשרת הצלחה. מי שמקבל את הסיכוי לטוב ולרע כבר ניצח. ראשית, הוא ניסה והוא יכול להיות גאה בכך. תחושת ההחמצה מעיקה. שנית, גם אם האדם התאכזב וההצלחה האפשרית הוכחה כחוסר הצלחה הוא הצליח בכך שלמד במה לשפר את עצמו לפעם הבאה.