ולכל מי שתוהה. השכל הוא מנגנון הישרדות. הוא בוחן ושוקל מה הם השיקולים כדיי לא להיכוות על סמך נסיונות העבר. אבל הוא מפחיד ויוצא מפרופורציות שאנחנו חושבים על כל דבר. וכדיי לצאת ממנו צריך להיתבונן בו. במחשבות. בדימיונות. ברגשות. ויום אחד.. כשהמיתבונן נעשה כל כך חזק הוא קולט שהוא לא המוח בכלל. שזו רק פונקצייה שהוא יכול להישתמש בה. עכשיו הוא אדון לעצמו. וכשירצה ישתמש במוח וכשלא ירצה יניח אותו בצד. ועוד משהו למחשבה - כשאתה לא רוצה כלום אתה לא צריך להישתמש במוח. הרי אתה משתמש במוח כדיי להשיג משהו. ואם אני לא רוצה כלום אז אני יכול להיתנהג איך שבא לי ולהיות עצמי. מכאן הקטע של הדתות של להיות ללא תשוקות. כי התשוקות כובלות אותך למוח שלך ואתה לא מי שאתה. אתה עוטה מסיכה. כך שרק מי שלא איכפת לו מכלום ולא רוצה כלום זוכה בעצמו. צריך להניח את כל הדברים על המזבח. מה שמוותרים עליו חוזר אל המוותר.