כשאנחנו חושבים על דבר, אנחנו לוקחים אפשרי והופכים אותו למחוייב, מגדירים / שמים גדר ומפרידים בין הדבר לשאר הדברים.

נותנים לדבר משמעות נפרדת.

זהו בדיוק הפראדוקס

אתה אפילו לא יודע שאתה לא יודע

בפשיטות הכי גדולה, לא לדעת...

ב"ידיעה - אי ידיעה" הנ"ל, כל החיים נראים אחרת

כיוון ששום דבר לא בטוח, יותר נכון שום דבר מוגדר

ואז האדם פועל מתוך תום אמיתי שהוא לא יודע

ועל כן אי אפשר לערער אצלו דבר

כי אין אחיזה במשהו תיאורטי / רעיוני כדבר מחוייב

ועדיין מתוך "ההבנה" הזו פועלים

פשוט כי פועלים כך או אחרת...

עילאי

משהו מעניין, ללכת עד הסוף, גם אם שאלה מסויימת

אגב, השאלה יכולה להתהפך גם מלמה, למה? ואחרי כן לשאול: האם בכלל??

תשאל את עצמך מי יודע.

תנסה להגיע למי לא למה

כשתגיע למי תבין גם את מה

ותשובה אחרת:

כנגזרת דבריך, עלית על משהו בלי ששמת לב או שני דברים.

1. שייתכן ואי ידיעה הינו מצב הרבה יותר טבעי מכן לדעת משהו. וכי ייתכן שרוב האנשים לא יודעים. רק מתנהגים כאילו הם כן.

ואז אפשר לשאול, מה?

אי ידיעה זה דבר קיומי או שפשוט יש משהו אחר, כמו, שאנשים מסתובבים עם שאלות בבטן בלי תשובות.

כמו, מה אני עושה כאן?

או, מי אני באמת?

או, איפה אני בכלל?

או מה זה כל מה שאני מדבר עליו כאילו הוא שלי?

או, לאיפה אני הולך?

ונגזרת נוספת לדבריך. הוא שהידיעה עצמה היא איננה היודע.

וכי יש לנו אפשרות להיות במצב ידיעה או אי ידיעה, ללא ידיעה כלל. כאילו אנחנו צפרדעים ויש לנו לשון ארוכה. ואתה שאלת לגבי התוכן של הלשון. כשלעשה דיברת על איך זה בכלל שיש לנו לשון שנשלחת כל הזמן החוצה. מי אחראי על כל הסיפור הזה?

ואני מחבר את שניהם.

יש ואין כנראה והם מצב יחסית טבעי ומאוזן, שאף אחד לא ממש נמצא בו. לא נמצא בו מספיק זמן בכדי להבין את עצמו או את החיים יותר טוב.

רוב האנשים מפחדים מהאין, אז הם ממציאים אין.

הם מפחדים מואקום, מאי הגדרה כלל. מפחדים להתחבר בקישקה שלהם לחיים בלי תשדירי פרסומת או חסויות.

יכול להיות שמתחת לשאלות מהותיות שאין להם מענה, בני האדם או אתה למשל, מקבלים צביון חזק לעצמם שמבטא את השאלות הללו שאין להם תשובה עדיין.

לכן קיים אולי עץ שלם של שאלות ותשובות, כשאין לך לגביו תחושה מהותית שזה זה...

כלומר - שכחנו את השאלות המקוריות. האמיתיות.

שכחנו את ה - שאלה. ולכן אנחנו לא מגיעים לה - תשובה.

שכחנו את עצמנו בסיפור...

ואני חוזר לצפרדע.

אומרים: צפר - דע

צפרדעת הדעת שקופצת אצל כל אחד.

אני יודע! אני מבין!

אני ואני...

מה יקרה אם הצפרדע תפסיק לקפוץ עם הלשון הארוכה שלה.

לעצי דעת של אנשים אחרים, או לדעת בכלל.

מה יקרה לצפרדע?

כיוון מעניין לא?

וצריך להכיר בכך שאנחנו לא יודעים כלום, כי במקום הזה נמצא, לדעתי, העיוורון שלנו והתרדמה, - וההכרה בכך שאנחנו לא יודעים כלום, מביאה אותנו למקום חדש, ואולי כאן יש סיכוי לשינוי.

כשחשבתי על זה לעומק גם גיליתי שאת מושג ההגדרה אנחנו לא מבינים טוב.

לדוגמא: איך אנחנו מגדירים משהו?

איך אלוהים הגדיר עולם מלא מוגדר?

מה ז"א להגדיר?

איך אתה מגדיר קו ישר? אם תחפור מספיק לעומק אתה תראה שאתה לא יודע מה זה

יופי של חקירה, ואתה צודק, אנחנו לא יודעים כלום. יש לנו הרבה דעות, הנחות, שיפוטים ורעיונות, אבל מה אנחנו יודעים בוודאות??

חשבתי על רעיון מעניין:

שאלתי את עצמי מה אני יודע, וגיליתי שאין לי תשובה. אם אני יודע X לדוגמא, אז אם אשאל איך אני יודע את זה, אז אלך אחורה עד שאגיע לאקסיוממות שאני לא יודע אלא רק הנחתי אותם. לכן אני לא יודע כלום.

אם אני אומר שאני לא יודע כלום, אז זה יוצר פרדוקס, כי אז יוצא שאת זה אני כן יודע.

אם אני מתחכם ואומר שאני לא יודע כלום פרט לזה שאני לא יודע כלום, אז עולה השאלה איך אני יודע את זה. ואז יוצא שאני צריך להסתמך על הנחת יסוד שאני לא יכול לדעת.

אז לא רק שאני לא יודע כלום, אני גם לא יודע את זה.

מישהו יכול להסביר לי את זה, ולענות לי על השאלה:

אז מה אנחנו באמת יודעים?

הבנה בעקבות ההרצאה "לדעת לא לדעת"

רעיון הלימוד הוא להתפתח להבנה מה שיותר מחודדת בעניין ההפכים.

הבנה חדה יותר הנושא הידיעה וההפך, אי ידיעה בו זמנית, המטבע היא אחת, חווים צד אחד שלה וגם את הצד השני ביחד

במקביל... לא פעם את הצד האחד ואחר כך את הצד השני וכן הלאה לסרוגין... לא זו הכוונה, הרעיון הוא להגיע לחווית אחדות ההפכים שזה אומר שזה חוויה גם של הנפרדות ממש בו בזמן שהכל אחד.. תמיד יש את כל האפשרויות ותמיד יודעים על כל אפשרות, בו בזמן שכן פועלים ובוחרים במודע רק אפשרות אחת.

בהבנה / חוויה זו, האדם לא יכול להיות חסר דבר, הוא שלם, ומרגיש שלם.

דוגמא קטנה ופשוטה: אפשר להגיד, כל היום נחתי, לא הספקתי לעשות כלום ולקטר על כך.

ואפשר ממש באותו נושא לחוות ולהגיד הפוך: שהספקתי היום לנוח, לראות את כל האפשרויות של אותו הדבר / הנושא...