רבים וטובים או רעים חוו, רכשו חויות פנימיות או חיצוניות במשך שנים רבות מאד... אבל מה מה לעשות שהרצון לחוויה השלמה האמיתית ממשיכה להתדפק על דלתות ליבנו, רוחנו, גופנו, נפשנו שיכלנו ותוסיפי אם תרצי... וזה רודף את האדם למרות החוויות הפנימיות "המדהימות", האורגזמתיות קוסמיות מאוחדות שהוא חווה או דימיין.. עד שלא יגיע להבנת אחדות המציאות, עד לאמת הפשוטה שנראית המסובכת ביותר בעולם, לא ישקוט, ויאלץ בשלב כלשהו, לקום וללמוד ללכת כמו תינוק ממש, או שימשיך לאכול חצץ... בחירה חופשית (-: אל תניחי שהדרך, או השלבים מחייבים ייסורים רבים, יתכן שכן!! אך אל תינעלי על זה. קילוף קליפות הדבוקות לכי תדעי כמה "זמן" יכולות לגבות סבל וייסורים וכאב, ויכול אולי גם אחרת, זה תלוי באדם. המשיכי להטיל ספק, גם בדברי, הצמדי לאמת שאינה משתמעת "לשתי פנים", נסי לא להאחז במה שהיה, עכשיו חדש!!

תשמעי, 11 שנים לקח לי לרכוש חוויה פנימית באמת בלי שכל. אני ממש בהודיה כמו מה שכתבת כאן ולא מתלוננת כבר כי הרי אין זמנים. העיניין הוא שלהגיע לזה זה לעבור הרבה הרבה יסורים. ואחרי שרכשת מקום פנימי כזה העיניין הוא ללמוד כמו תינוק להתחיל ללכת.

יכאב מאד, החיים ממשיכים, הכאב ממשיך, והעונג ממשיך, רק ש... האדם חי מתוך מציאות חדשה שנתהוותה על ידי הבנה, הבנה שזו צורה של תחושה כזו או אחרת, ואז למרות הכאב, אין כבר את הסבל של הקורבן האומלל, ויש בפנים שיוויון, הכאב הוא כרגע כאב, זה מה שזה, אין רצון להאחז ברצון לשנות את זה. כן תלכי לרופא אם תרצי, אבל זה סרט אחר.

כשאת אומרת "בום" ואחרי הכל אחרת, למה את מתכוונת? האם מי שאחרי הבום, אם ישבור את הרגל לא יכאב לו או שיכאב אבל יבין...

כן, זה תהליך וישנם שלבים של הבנה והתקדמות, לפעמים נופל אסימון גדול ובטוחים שהינה... זה זה!!! ואז יש עוד נפילה והבנה נוספת, בזמן זה החוויות מתרחבות, ויש חידוד ושיפור בפנימיות שמשתקף למציאות החיצונית, דברים משתנים בפועל. אבל... אחרי כמה שלבים שהם ברורים, יש הבנה אחת של שלמות, כן זה בבום, וזה סוף התהליך, בשורות טובות!! יש סוף לחיפוש, יש הבנה אמיתית וחווית חיים חדשה, תחיית המתים, ואז תמיד יש עוד אינסוף התרחבות והתחדשויות, אבל זה בתוך שכל חדש שאינו אוחז כבר בדפוסים הישנים.

הנקודה אשר הוספת כאן ממש מחדדת את העיניין של סדר בתהליך ההבנה חוויה. השאלה שלי היא כזאת: האם לדעתך יש שלבים של הרגשת שלמות? האם החוויה הזו משתדרגת עד למכסימום בבת אחת או בשלבים כשבכל שלב האדם מרגיש מכסימום ביחס למצבו ומתקדם לעוד מכסימום ועוד מכסימום, או התפיסה היא מכסימום אחד מקסימלי וזהו, וחיים מתוך כך?

וכשהוא האדם מגיע להשתוות, לאהבה אמיתית שאינה תלויה, שיוויון! ושמגיע להבנה והרגשה פנימית שהכל שווה / אחד / טוב או רע באותה המידה, רק אז הוא יכול להתחיל לבחור במה טוב לו ומה רע לו, מה הוא רוצה, את מי הוא רוצה, אבל זה מתוך בחירה אמיתית! לא בגלל שהוא תלוי "בדבר", ואז זה פי כמה וכמה נפלא, אפשר להיות בחוויה שאינה יודעת גבול, כי אינה מזדהה או מפחדת, אלא בוחרת להזדהות, לפחד, לשנוא, לאהוב

אבל זה אומר גם לאהוב את השנאה, את המלחמה, את האונס, את הכל.

האדם מרגיש שלמות, אהבה שאינה תלויה בדבר כלפי המציאות.. אהבה