גם אם יש הבנה לוגית בראש שהכל אחד עדיין ההבנה הזאת אינה מושלמת כיוון שאם היתה מושלמת אז גם היתה חויה שהכל אחד. כנראה יש עוד הרבה שאלות מודחקות ודברים לא פתורים שצריך לבדוק אותם.

השאלה האם באמת יש הבדל?

חיים בנפרדות, התמודדות של החיים כל אחד באשר הוא כישות נפרדת, ובמקביל, השורש, הבנה ברורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שהכל אחד - הכל כולל הכל, "אין עוד מלבדו".

כך שכשהכל הוא מאותו המקור ממש הוא גם המקור בעצמו, זה בו זמנית השלם והצמצום שלו - ביחיד, אין באמת הפרדה, זה בלתי נתפס, כי זה או שהכל אחד ואז אין שאלה, או... שיש שניים ויותר, אז האחד הזה שהוא ממש אחד בלבד, הוא גם כל הצורות, כך שאת כנפרדת וכל תכונה שלך או של כל אחד אחר, מצד אחד לא שונה מכל דבר אחר, מצד שני יש לך את הביטוי שלך.

כמו שלדומם יש ביטוי מסוים או צומח וכו', אבל יחד עם זאת יש לך בחוויה הבנה ברורה שאת זהה עם הכל, ואז כל החחויה משתנה, ורק הבנת האחדות יותר ויותר לעומק משחררת מהפחדים וההיקשרויות.

את כן קשורה למשפחה שלך או למי שאת בוחרת, אבל בו זמנית את יודעת ממש שהכל אחדות, אז ההסתכלות היא שונה, השכל גדול יותר וכו', יש פחות גדרות והגבלות בשכל, אלא אם כן את בוחרת, לא כי את מאולצת כחסרת אונים... ואז כל בחירה שלך בחיים היא הכי משמעותית עבורך, כי יודעת שאת רצית - רוצה אותה באמת.

את שואלת למה יש נפרדות למרות האחדות? זאת השאלה הפארדוקסלית, למה יש מאין והפוך. שכן, בהבט מסויים, האחדות היא האין, ונפרדות היא היש. אבל מהיבט נוסף, גם האחדות של שניהם, היא האין של האחדות הגודלה מהן וכו' עד אינסוף

אם השאלה היא גם התשובה, אחדות ההפכים היא אז זה מנציח את הפרוד?

גם וגם? אחדות ופרוד אחד הם?

למה הרצון לנפרדות מתוך הבנה שיש אחדות למה לרצות זאת?