והייאוש והעצבות וקושי וכו' למה הם טובים?

האדם מלא באינספור רצונות. וכאשר מתבקש להתבונן בעצמו כשטוב לו, הוא מתעצל, ומרוכז יותר ברצונות אחרים.

ומתעוררים בו רצונות חדשים, וקשה לו להתרכז.

ואדם כשקשה לו ועצוב לו וכו', הוא מרוכז בזה שכואב לו. והרצונות שלו הרבה יותר ממוקדים. וכל מה שחשוב לו באותו רגע, זה להעלים ולהרחיק את הקושי. והאדם שקשה לו ואעפ"כ מתבונן, יש לו יתרון גדול על האדם שטוב לו. מיכיוון שהרצון שלו ממוקד יותר, כי כואב לו. ולכן אם יתבונן, יוכל להגיע ביתר קלות לקצה של הזוג לכדי זיווג.

כשהאדם מרוכז בכמה וכמה רצונות, קשה לו למקד ולמרכז את הרצון וההבנה שלו.

וזה, שקשה לו כל כך, יתבונן וההבנות שלו הם בעלות הפרש גדול יותר. מיכיוון שמתוך תחושה קיצונית אחת

קל יותר לחוות את האחרת, בגלל ההפרש.

והאדם שקשה לו, מתוך רצון גדול מאד לצאת ממקומו, קל לו להגיע לרצון אינסופי, ולמקום אמיתי ולהבנה אמיתית.

כי היאוש הגדול, ולא משנה ממה, אם הוא כל כך חזק ושלם, היינו 100 % יאוש, מעלים את האין יאוש, ובכך מעלים את היאוש, ובכך מתמזג לאינסוף.

והאדם שטוב לו מתבונן מתוך גם אינטרסים. והאדם שרע לו, פחות ופחות אכפת לו, עד שמתייאש ומאבד

ספקטרום רחב של רצון. והאדם שרע לו באמת, קל לו יותר להגיע לרצון של אמת.

מיכייוון שרצון אמיתי, מגיע זך מאינטרסים.

"אין יאוש בעולם" רבי נחמן

וזה לא אומר שרק אין ייאוש בעולם

אלא, רק אדם שהוא באמת מאה אחוז מיואש באמת, יבחין, שנעלם לו היאוש.

ואדם שגם מיואש אך עדיין יש לו רצונות כאלה ואחרים, ופחדים כאלה ואחרים, עדיין לא באמת מיואש, אלא גם מיואש.

99% יאוש, עדיין יש אחוז אחד של רצון כלשהו, או מחשבה כלשהי. 100 אחוז ייאוש זה שווה לאין יאוש, כי כל דבר שהוא 100 אחוז מוחלט, מעלים את הכל, כי אם יודעים רק רק את חווית הייאוש, אז לא יודעים משהו אחר, ואז המושג יאוש, מאבד את המשמעות שלו, להיות במאה אחוז חוויה כלשהי, זה להיות באחדות, לדעת את אלוהים, את השלם.