מספיק אכלתי סרטים מזה שכדור הארץ נמצא באיזושהי פינה נידחת בגלקסיה בתוך סביבה עויינת של סופרנובות וחורים שחורים. ואם זה לא מספיק, אז גם יותר ויותר מחלחלת בי ההבנה שהגוף וה"אני" שלי הם בסך הכל עוד צורה בתוך זמן ומקום. כשחשבתי על ה"אני" שלי בעצם חויתי שכשאני אומרת "אני" אז אני בעצם מתכוונת לתכונות אופי שלי, זיכרון וכו'. וזהו בעצם הדבר הכי בסיסי שאני מרגישה ששייך לי, ואך ורק לי. אפשר לחשוב יש לי זכויות יוצרים עליו. אבל איך אני יכולה להגיד שה"אני" שלי שייך לי אם בכלל אינני מבינה מהו הדבר שגורם ל"אני" שלי להיות קיים? אולי ה"אני" שלי הוא בכלל לא שלי? הוא שייך למה שמהווה אותו.

אם תמשיכי בקו החקירה הזה תחווי שאת לא באמת כמשהו מצומצם, בעלת זכויות יוצרים על עצמך, או על משהו, אבל אם תהיי מספיק זמן בחוויה ש"את נשלטת" על ידי מישהו / משהו, אז הגבול בין מי שמהווה למי שמהווים אותו מצטמצם, ואז לאט לאט ככל שההבנה הזו תמשיך, תהיה חוויה שאת גם בעלת זכות יוצרים על הכל, ושאת גם כלום, זה אומר מצב כזה, שאין שינוי בין היוצר והמוצר (-: זאת אומרת אין שניים, זה אחד, למרות שממשיכה חווית השינוי, זו חוויה, ולא הסבר שיכלי, בשכל אפשר לקרא לזה אחד, אבל זה לא אומר הרבה כל עוד אין את החוויה, אבל ההבנה בשכל שזה אחד, מקדמת אותך לחוות את מה שאין להגדיר בשכל. עדיין ההתמודדות בחיים היא לא משתנה בצורה החיצונית, אבל ההבנה הזו משנה לך מבפנים את המציאות כולה להסתכלות חדשה טובה חכמה ובוגרת שאין לה צורך בתלות, אבל מבחירה יכולה להפריד בין הדברים, חוויה חדשה שווה.