ה"אני" היא ישות מורכבת. הצורה היא "אני" כמו גם הצורה של מה שאינו "אני ", והמהות היא דבר אחר לגמרי. המהות של ה"אני" היא היש עצמו כישות ללא צורה. ומי שרוצה להבין את עצמו ואת רצונו מוכרח להבין את מהות מה שישנו.

קטע קצרצר מהספר "להיות אלוהים", שמסביר את הכל! ומי שיקרא וילמד את הספר, יזכה להבין ולחוות את זאת / תהנו:

"כי מצד האמת של המציאות, הכל אחד. והכל אחד פירושו, החיבור של כל ההפכים לישות אחת ממש (ויתבאר עוד בהמשך). ומצד האמת אין שום הבדל בין ה"יש" סוף, לבין ה"אין" סוף. כי האדם הוא סוף, כי הוא מוגבל והוא ישות סופית. והמציאות שמכילה בתוכה את הכל, היא אין סופית.

ונחדד כי לא מדובר על המציאות שנפרדת מהאדם, כישות נפרדת ואין סופית, אלא מדובר על המציאות שמכילה בתוכה, גם את האדם כישות סופית, וגם את המציאות שהיא אין סופית, והכל כישות אחת. וגם המציאות הזאת, יש שלמות אחרת גדולה ממנה ושאעפ"כ נמצאת באחדות איתה, וזה כבר עניין אחר".

כדי להבין משהו, אדם אמור ללכת פנימה יותר ולהבין את מהות הדבר אותו הוא מנסה להבין, כמו לדוגמא: אם הוא רוצה לטייל בנפאל וגם רוצה לנסוע לטיול באירופה, והוא אינו מצליח להחליט בסוגיה כל כך "קשה" זו... עליו לבדוק את מהות הדבר, הווה אומר את הרצון עצמו, מה בכלל הוא הרצון עצמו, ולא למה ככה או ככה, וזה יפטור לו את הלבטים שהיו לפני. מה גם שככל שמתקרבים למהות, לכל מהות תהיה מהות פנימית יותר עד אינסוף, אינסוף מקיפים וממלאים, כך שהכל הוא הוויה של הכל במובן מסוים ועל כן, אין כל הבדל או שינוי, בין הצורה עצמה למהותה, אחד!

דרך הפרק" "אני" ושורש הרצון" הבנתי שאפשר לקחת כל דבר ולבדוק ממה הוא מורכב, ז"א לבדוק את המהות שלו, האם הוא מחוייב או אפשרי? במקרה ספציפי דיברנו על הרצון, ממה הוא מורכב ומהי דרך לבדוק מהות הדברים בכלל. ודרך זה הבנתי שדברים מורכבים בסוג של היררכיה וככל שנתקדם יותר פנימה בהבנה של מהות הדברים ככה יותר נתקרב למחוייב הראשון.

ועוד חשבתי: שה"אני" שלי הוא זה שרואה, הוא זה שמרגיש וחווה את המציאות. ואם באמת אני מטילה ספק בחושים שלי, שמיעה, מגע ראיה וכו' ובכל מה שקיים, אז אני רואה שהחוייה בעצם נוצרת מתוך ה"אני" וכל מה שבכלל קיים ה"אני" בעצם יוצר אותו ואפשר לראות את ה"אני" כמחוייב ראשון.

שיתוף: והנה כל מי שחשבתי שהוא אני הוא אינו אני האמיתי. מיכייוון שכל מה שהנך (האני המוגדר, והלא מוגדר) הוא תולדה של החיצון. ואם האני הוא תולדה של החיצון, אז אולי האני שלי הוא בכלל החיצון? האם יש באמת הבדל בין החיצוני לפנימי? שאם האני שלי הוא תוצר חיצוני, כך שהחיצוני הוא בעצם פנימי, מה שיוצר בעצם חוסר אולי הבדל בניהם? אז אולי באמת אין הבדל בניהם?...

תחשוב, שהשמש מאירה דרך חלון ויטראז'. מקור השמש הוא אחד, אך דרך זכוכית אדומה נראה האור אדום, ודרך ירוקה האור נראה ירוק, ואולי בכלל האור המקורי הוא חסר צבע ואף יותר, שכן מקור המקורות הוא האין, אולי?... ואולי אני איני חווה את המקור? אלא רק חלקים ממנו, ראיה מוגבלת, דרך מסננים? שכן ידוע הדבר שהמציאות מלאה באינסוף של תדרים, ואנחנו שומעים, רואים, חשים וטועמים בתדרים מאד מצומצמים. מהם המסננים הללו? האם ניתן להסיר אותם? ואם כך אז איך? אם המסננים הללו התפתחו במשך ההתבגרות שלנו, סביר להניח שאת רובם לפחות ניתן להסיר בדרך הבנתית, בדיוק כפי שהם נכנסו אל תוכנו.

רוב האני שבי מורכב בעצם בתפיסה שלי את החיצון. החיצון הזין מידע, שגורם לי לראות אותו כל פעם בצורה אחרת. השאלה, האם באמת דבר משתנה? מיהו ומהו האני האמיתי שלי?

תכלית היא הסיבה שאנו מחפשים בכל פעולה, היא בעצם המניע, אולי? ואולי היא אינה המניע? האם יכול דבר להתבצע ללא כל סיבה? מי קבע ולמה שלכל פעולה חייבת להיות סיבה? למה יש לי בעיה עם חוסר הסיבתיות? למה הסתם והריק מרתיע אותי? האם באמת הריק והסתם הם רעים? ואם כן אז למה? מה עושה דבר טוב מדבר אחר ולהפך? ואלי זה בכלל להפך? שהריק והסתם ואולי גם החסר מצויינים? רק שהחיצון בנה בתוכנו את האני שלא רוצה בכך, "האני השקרי"? האם האני המקורי יכול להיות הכלום שעושה ללא סיבה? למה הדבר תמוה?

כל עניין הסיבתיות וההגיון הם לא דברים שנובעים באמת מתוכנו, אלא יותר מסקנות שנובעות מכל מה ששתל בנו החיצון. ואולי גם ההפך הוא הנכון? מהי האמת של האני האמיתי? שאם החיצון שתל בנו הכל, אז אולי אנחנו ההפך מהכל באמת? היינו, האין בשורשנו. והאין כאין, לא רוצה, ולא חפץ בדבר, ואף על פי כן נוצרת פעולה מתוכו, או משהו שמורגש כפעולה, אף על פי שאין זה הגיוני. ומיכיוון שההגיון נובע מהחיצון, אז יכול להיות שההגיון שלנו חסר, לא מלא, לא שלם? ואולי אין הגיון בכלל? ואולי הכל אפשרי ולא אפשרי בו זמנית. האם באמת ניתן להפריך טענה שכזאת? שכן שום דבר לא וודאי חוץ מהאין, אולי?

ואם הדבר היחידי שמחוייב הוא האין, מה שאומר שכל דבר אפשרי, גם אם לא נתפס כהגיוני. (כמו תאוריית הקוואנטים שאע"פ שהיא לא הגיונית היא בכל זאת קיימת). לא ניתן לאמר בבטחה, שדבר לא הגיוני הוא לא קיים, אלא שאין אנו מבינים אותו. ואדם שממש מבין את הדבר הזה, אולי הוא האיש שיכול לחוות את המציאות במלואה. כל דבר שאגיד הוא אכן לא ממש מקורי, במקרה הטוב ניתן לאמר שהוא מקורי יחסית, הוא בעצם ביטוי של המציאות עצמה. האני שלי האמיתי הוא אינו האני שחשבתי. האני שלי האמיתי הוא בכל מקום ובכל רגע, האני שאני חווה הוא אינו האני האמיתי, אלא אני שהמציאות המציאה.

האם באמת יש הבדל בין החיצוני לפנימי. שהרי כל מה שבפני הוא תוצר של החיצוני. ואולי החיצון שתל בי את ההבדל. ובעצם המקור של שננו הוא אחד, ואעפ"כ הוא יוצר סוג של שוני? השאלה הנשאלת, למה הוא יצר את השוני? השאלה שלי נובעת מההגיון הישן, שחייבת להיות סיבה לכל דבר. ואולי אין סיבה ואעפ"כ הוא הפריד. למה כל כך קשה לי להבין דברים מעבר להבנה המוגבלת שנשתלה בי? אולי הוא בעצם לא רוצה שנבין? אבל אני רוצה בכל זאת להבין? אולי הוא זה אני בכלל? יש בי הרגשה לאורך כל מה שכתבתי שניתן לראות את הדברים מעוד היבטים. ואולי אני שתלתי בחיצון? ואולי שניהם נכונים בו זמנית? מה האמת? ואולי הכל, כולל הכל, פשוט אפשרי?

מהבירור שלי הבנתי שאנו שבויים של ההגיון המעוות של עצמנו. קבענו שיש חוקים, שיש הגיון וכו'. רק שכחנו שלא באמת כך הדבר, והכל אפשרי, גם החוסר הגיון, וגם ההפך שלו בכל כייוון ובכל זווית וכו'. השאלות שלנו מעידות אך ורק על המוגבלות שכפינו על עצמנו.

מההבנה שלי היום, השאלות שלנו נובעות מאי הבנה מלאה שהכל אפשרי, שגם האין ירצה למרות שאין לו רצון ובכלל הכל אין למרות שבעצם יש וכו' וכו', הכל אפשרי, פשוט לצאת מהקונספט המגביל. לחשוב למה זה לא הגיוני, ומה עושה את ההגיוני הגיוני?

הרצון שלי לא לחוות את האחדות. העינין לפי מה שהבנתי מאליעד זה להיות בפנימי כל הזמן באחדות הגדולה ביותר ובו זמנית בנפרדות הרצויה מתוך ידיעה שלמה.

כשאת רואה משהו הולך בבוקר, את מניחה שיש לכך סיבה. אז זהו שלא. לא חייבת להיות סיבה, מי אמר ולמה שחייב? כי ככה עולם של משוגעים חושב?