והחוצפה היא תכונה נפלא של האדם. כי היא היא חלק מהכח המקרב, שכן, אם לאדם לא תיהיה חוצפה ועזות מצח
לכפירה בזוג, לעולם לא יכיר את הזיווג.
והחוצפה החיצונית היא ביטוי של החוצפה הפנימית.
יש את הביטוי" מי שמתבייש מתייבש" ואכן בדבר שכביכול נשמע כדליל יש חכמה רבה.
ילד שמתחצף לאמו, מבטא את תכונת המלך. והעבד המצומצם רואה בחוקים בסיס לחייו. וכשילד מתחצף לאמו לדוגמא, היא נעלבת, כועסת או נפגעת וכו'.
, וזאת ההתחצפות היא ביטוי של תכונת המלך, שרוצה כאן ועכשיו
עם ובלי סיבה, סתם כי בא לו וכו', גם אם זה לא ממש נוח לאחרים, ללא מסגרת ללא חוקים.
והעבד לא מבין את תכונת המלך. ומפרש את פעולותיו של המלך כדבר שלילי
. ואם העבד היה שואל באמת מה רע בלהתחצף עד הסוף ובשלמות, אולי לא היה מבדיל בין בני הזוג
וכי המלך, למרות שכולם מקטרים על הרע שיש בעולם, ברוב חוצפתו, ממשיך ועושה את דבריו ללא כל תלות
והאימא שהיא גם עבד, מחנכת במודע ולא במודע את ילדה לעבדות. שהילד מטבעו הוא ביטוי של המלך, ובחקיקת החוקים, סרגה סורגים. ולא רק היא, גם הסביבה, שהיא סביבה של עבדים, שהם גם המקיפים שלה עצמה, היא גם תרמה את כוחה לכלא. אך לא רק, וזהו רק עוד היבט