בבקשה, רעיון טיפשי בתכלית, משוגע, מופרך והזוי:

כל מה שהאדם רוצה הוא חסרון.

רודף אחרי חסרונות, מתגעגע לחסרונות.

האדם מהפך בקיומו שהחסרונות הם יתרונות:

שללא ה"יתרונות" הוא חסר.

ללא ההשלמה הוא לא שלם.

- ללא החסרונות הוא חסר.

- ללא השבר הוא שבור.

ולפי האידיקציה:

שאם הזיתי "שמשהו יזהה שהוא חסר אותי,

ירצה אותי כפי שאני רוצה אותו" -

הנחתי שהמשהו עצמו - הוא הוא חיסרון,

שבור, גמור, כלום בתכלית.

כי "לא לרצות", (גם אם לא משנה)

לא מהפך את שורש ההיפוך של החיסרון ליתרון.

לא מהפך את זה שהאדם רוצה רק חסרונות.

לא מהפך את היתרונות המדומים לחסרונות הכביכול אמיתיים.

כי

"הלהיות" עצמו שלא רוצה, זה גם חיסרון.

וה"אהיה", זה עוד מהחיסרון.

וה"אילו ידיעתיו הייתיו" - בדיה.

כי במה זה תלוי לדעת חיסרון משורשו?

ומה זה חיסרון אמיתי?

מי זאת שכותבת על חיסרון?

זו האידיקציה של מה שחסר,

שהחוסר לא חסר אותו,

כי היא לא חיסרון.

לא חיסרון, לא יתרון,

לא היפוך בינהם,

לא הבדל בינהם,

לא אין הבדל בינהם-

והכל ביחד ולחוד.

השגעון

בתכליתו.