...דהיינו, מי שיזכור כל כולו, את זה שבאמת שום דבר חיצוני לא חשוב, ושמבחינה פנימית מוחלטת, אין שום הבדל בין טוב לבין רע, מי שיזכור רק את זה, ממילא הוא לא ירצה שום רצון מוגדר, וממילא הוא לא יפחד משום דבר, וגם לא יפעל ולא יעשה שום דבר. וכדי לעשות איזה דבר, וכדי לרצות איזה דבר, לשם כך, צריך האדם להיות בחוסר ריכוז, לגבי מה שבאמת חשוב לו. כי אם האדם יהיה מרוכז עד הסוף במה שחשוב לו, הוא יהיה מחובר, למקום, שבו שום דבר מוגדר, אינו חשוב, יותר מאשר דבר אחר, והוא לא ירצה ולא יעשה שום דבר. ולכן, צריך חוסר ריכוז. שבו, האדם לא יתרכז עד הסוף באמת המוחלטת, שמנקודת מבטה, הכל שווה באותה המידה. ועל ידי ובזכות חוסר הריכוז הזה, בזכות זה האדם יכול לרצות רצונות שונים, ולעשות פעולות שונות. אלא מה? שלפעמים חוסר הריכוז הזה, עולה על גדותיו, והאדם שוכח לגמרי את האמת הפנימית שלו, שמבינה שהכל טוב או רע באותה המידה ממש. ואז, האדם מתחיל לסבול מהפרעות חרדה כאלו ואחרות. משום שהוא בטעות מרגיש, שהרצונות שלו, הם כאילו באמת חשובים. ככ חשובים, עד כדי כך שהוא נכנס לחרדה, מכך שהם לא יתמלאו. ועל ידי זה שהאדם עושה תרגילי ריכוז, דהיינו......
ההמשך, בספר...