ועכשיו השאלה הנשאלת היא, האם בכלל האדם יכול להגיע למצב כזה שבו לא יהיה לו רצון עצמי כלל? וכפי שהבנו, האדם עצמו לא יכול בכוחות עצמו לגרום לעצמו להפסיק לרצות. כי האדם לא בוחר האם לרצות או לא לרצות. וממילא אין לאדם שליטה על הרצון העצמי של עצמו. וממילא זה אומר, שחייב להיות כוח חיצוני כלשהו, שהוא ורק הוא יכול לגרום לאדם להפסיק לרצות. והשאלה היא, האם יכול להיות כוח חיצוני שכזה, שהוא יכול לגרום לאדם להפסיק לרצות?

וכדי להבין האם יש כוח כלשהו בעולם שיכול לגרום לאדם להפסיק לרצות, לשם כך יש לשאול, האם בכלל קיים כוח כלשהו בעולם שהוא חסר רצון עצמי. כי כפי שכבר ביארתי, המוכר לא יכול למכור את מה שאין לו. וכדי שמישהו יוכל לגרום לאדם להיות חסר רצון עצמי, לשם כך אותה הישות עצמה צריכה להיות חסרת רצון עצמי. כי מאחר שהרצון העצמי הוא שורש הרע, הרי שאם הישות לא הצליחה להיפטר מהרצון העצמי של עצמה, אז כיצד היא תוכל להעלים לאדם את הרצון העצמי של עצמו.

וכמובן שיש כאן עוד שאלה, והיא אם נניח שיש ישות שהיא חסרת כל רצון עצמי. אז מדוע בכלל שישות כזאת תרצה לעזור לאדם להיפטר מהרצון העצמי של עצמו? הרי כדי שהישות הזאת תעשה משהו, לשם כך עליה להיות בעלת רצון עצמי. ואם היא עצמה חסרת רצון עצמי, אז מדוע שהיא תרצה לשנות את הרצון העצמי של האדם?

ויש כאן עוד נקודה להתבוננות, והיא שתיאורטית יכולה להיות ישות בעלת רצון עצמי, שתרצה ותוכל לעזור לאדם אחר להיות חסר רצון עצמי. אבל כאן אנחנו מעמיקים בנקודה הבאה, והיא האם בכלל קיימת במציאות שלנו ישות שהיא חסרת כל רצון עצמי?

ואפשר להבין, שאם בכל המציאות שלנו אין מציאות / ישות חסרת כל רצון עצמי, הרי שכנראה שאי אפשר להיות חסר רצון עצמי. כי כל דבר שיש בעולם, היכולות שלו מוגבלות ליכולות של השורש שלו. כי עץ תפוזים מוגבל להביא אך ורק פירות שיש אותן בפוטנציאל של השורש שלו.

ועיקר השאלה להתבוננות היא, האם המציאות עצמה היא בעלת רצון עצמי או לא. כי אם המציאות עצמה אין לה את החוסר רצון עצמי, הרי שממילא כל הדברים שבתוכה מוגבלים גם הם להיות בעלי רצון עצמי. כי שום דבר לא יכול להיות בו תכונה שאין אותה בשורש שלו ובדבר שממנו הוא מתהווה. ואם בכל המציאות כולה אין את הכוח ואת האפשרות של החוסר רצון עצמי, אז גם האדם מוגבל ביכולת של ישותו, להיות חסר רצון עצמי.

(ויש עוד להעמיק בזה, אולי מהותו של החלק שונה ממהותו של השלם? אלא שאז החלק עצמו הוא כמו השלם עצמו, כי מהותו היא עצמית והיא לא נגזרת של ישות אחרת, וגם אז הוא מוגבל. ויש בזה עוד נושאים שונים).

והבנו שגן עדן הוא מצב שבו האדם חסר רצון עצמי. וגם הבנו שצריך לחפש ולנסות להבין האם בכל המציאות שלנו כולה, האם יש ישות כלשהי שהיא חסרת רצון עצמי כלשהו, כדי להבין האם אפשרי הדבר שהאדם יהיה חסר כל רצון עצמי וירגיש טוב באמת. כאשר עיקר השאלה היא, על המציאות עצמה, האם היא עצמה בעלת או חסרת רצון עצמי.

וכאן יש שני דברים שצריך להעמיק בהם. והדבר הראשון הוא לגבי האם למציאות עצמה יש או אין רצון עצמי? והדבר השני הוא האם יש במציאות עצמה ישויות שהן חסרות רצון עצמי?

ולגבי השאלה הראשונה, התשובה היא די פשוטה. כי ברור לגמרי שגם למציאות עצמה יש רצון עצמי. ובמאמר מוסגר נסביר את זה שאנחנו עושים "האנשה" למציאות ומייחסים לה רצון עצמי, ונסביר כי מצד האמת גם האנושיות של בני האדם עצמם, היא לא יותר מאשר תיאור של מצב. ז"א כאשר אנחנו אומרים שלאדם כלשהו יש רצון עצמי, הרי שבכך בסך הכל תיארנו מצב כלשהו, והגדרנו אותו כרצון עצמי.

ומצד האמת היה יכול להיות מצב שבו האדם היה רואה איזה רובוט משוכלל, שעושה איזו פעולה, והאדם היה חושב ואומר שיש לאותו הרובוט רצון עצמי. והסיבה שהאדם לא עושה זאת, היא משום שהאדם יודע שהרובוט לא שולט בעצמו, בניגוד לאדם, שהאדם חושב שבני האדם שולטים בעצמם.

ובין כך ובין כך, כאשר אנחנו אומרים על תהליך כלשהו שהוא מתבצע בבחירה חופשית, ושהוא מבטא רצון עצמי, הרי שמצד האמת זה בסך הכל תיאור של רצף אירועים. ז"א הבחירה החופשית של האדם, והרצון העצמי של האדם, הם לא יותר מאשר הגדרה של האדם שבה הוא מתאר ומגדיר רצף אירועים כלשהו שהוא רואה.

ומצד האמת יכול להיות שאין לרובוט שום בחירה חופשית, ועדיין זה לא יסתור את העובדה שהרובוט יבחר לתאר את רצף הפעולות שלו כפעולות שמבטאות רצון עצמי ובחירה חופשית. כך שבכל מקרה בחירה חופשית ורצון עצמי, הם בסך הכל תיאור ופירוש של רצף אירועים.

כי יש רצף אירועים. וברגע אחד האדם חווה רצון לאיזה דבר. וברגע שאח"כ האדם עושה את אותו הדבר. ולזה האדם קורה בחירה חופשית. אבל בעקרון יכול להיות שאין קשר בין האירועים האלו, או שאולי מישהו אחר מבחוץ אחראי על האירועים האלו. וכל ההגדרה של בחירה חופשית, היא בסך הכל תיאור ופירוש ומשמעות שהאדם מייחס לרצף אירועים כלשהו.

ולכן בהחלט אפשר להסתכל על אירועים שמתרחשים במציאות, ולהתייחס גם אליהם כאל ביטוי של רצון עצמי ושל בחירה חופשית. ולכן בהחלט אפשר להבין שגם ובעיקר למציאות שלנו יש בחירה חופשית. כי המציאות (אלוהים) לצורך העניין, מייצגת את הכוח שמניע את כל מה שבתוכה. וזה כמובן מבטא את הרצון העצמי שלה.

ונחדד: גם אם נאמר שאולי איזה מישהו כופה על המציאות לעשות את מה שהיא עושה, הרי שזה אומר שהכוח הראשון / סיבת כל הסיבות, היא עצמה הכוח שמניע את הכל, והיא עצמה בהחלט בעלת רצון עצמי. ז"א נגדיר כוח כלשהו ככוח שמניע את העולם כולו. ונבין מיד מכך שהוא מניע את כל העולם כולו, נבין מכך שהוא בעל רצון עצמי.

ויש בזה עוד רמות עומק שונות. אך בשורה התחתונה אנחנו מדברים כאן על נקודת המבט שממנה אפשר לייחס ביטוי של רצון עצמי לכוח שמניע את המציאות כולה. ז"א בהחלט ניתן להבין שלמציאות עצמה יש רצון עצמי.

כי הכוח הראשון שמניע את כל האירועים, וזה כלל לא משנה כיצד הוא יוגדר, בין אם הוא כוח אקראי, או אם נגדיר אותו כ"כלום", או אם נגדיר אותו כאלוהים, או אם נגדיר אותו כסיבה הראשונה של כל הסיבות וכיו"ב, או כל הגדרה אחרת, הרי שהוא עצמו הוא תמיד בעל רצון עצמי.

כי מצד נקודת המבט של הכוח שמניע את הכל, שם בנקודה הזאת הבחירה החופשית היא אין סופית, כי בנקודת ההתחלה אין שום כוח שיכול להגביל את הכוח הראשון, כי הכוח הראשון הוא הכוח האין סופי. וזה בעצם אומר, שבנקודת הכוח הראשון יש אך ורק רצון עצמי כל הזמן. כי ההפך של רצון עצמי, הוא חוסר בחירה. ובנקודת ההתחלה ששם הבחירה חופשית מלאה, שם יש רק רצון עצמי.

ויש בזה עוד עומקים, כי צריך להתבונן מהיכן מגיע הרצון הראשון? והאם הכוח הראשון הוא בעל בחירה חופשית לבחור להיות חסר רצון עצמי וכיו"ב? וגם יש להבין, אם בנקודת הכוח הראשונה יש רק בחירה חופשית מלאה, אז כיצד זה שבמציאות שלנו יש כוחות שהבחירה החופשית שלהם מוגבלת. כי זה ביטוי לתכונה של השורש. ואם השורש הוא בלתי מוגבל, אז כיצד קיימות ישויות מוגבלות?

ויש בזה עוד עומק נוסף, והוא שאפשר לומר שאין קשר בין כל האירועים השונים. ושכל אירוע הוא לא תוצאה של האירוע הקודם, אלא הוא קורה מעצמו. ובכך בעצם אנחנו אומרים שאין שום כוח שמניע את היקום כולו. ובכך בעצם גם שללנו את הבחירה החופשית. כי אם אין קשר בין הרצון של האדם לבין מה שהוא עושה אח"כ, הרי שאין כאן בחירה חופשית.

אלא שע"פ נקודת המבט הזו, הרי שבעצם אמרנו שכל דבר הוא הסיבה של עצמו. ואז ממילא העברנו את הכוח הראשון לכל ישות וישות ולכל רגע ורגע. ואז כל מה שנכון לגבי הביטוי של הרצון העצמי של הכוח הראשון, הוא נכון גם לגבי כל סיבה שהיא הסיבה של עצמה. ז"א גם אם נאמר שאין קשר בין האירועים השונים, ושאין רצון שמניע תהליכים, הרי שזה אומר שכל דבר הוא גם הרצון עצמו וגם הביטוי של עצמו.

ואפשר גם לנסות לומר שאולי אין כוח ראשון שמניע את רצף האירועים כולו, אבל בתוך רצף האירועים עצמו שם כן יש קשר בין אירוע לאירוע. ואז אולי לאדם עצמו כן יש רצון עצמי, אבל אין רצון עצמי בנקודת ההתחלה, כי שם ואולי רק שם הכל קורה מעצמו. וגם זאת טעות מחשבתית, אך אין כאן המקום.

ובכל מקרה, ניתן להבין שאם נסתכל לרגע אחד על המציאות כולה, נראה שהיא עצמה שיא הביטוי של רצון עצמי. כי כל מה שקיים, הוא ביטוי של רצון עצמי של הכוח שמניע את המציאות. וזה בעצם אומר, שהשינויים שיש בעולם, הם ביטויים לחוסר שביעות הרצון המתמדת של הכוח שמניע את העולם.

כי אם הכוח שמניע את העולם היה שבע רצון, הרי שהוא לא היה צריך לשנות כל הזמן את המציאות. ובכלל, אם הוא היה שבע רצון, הוא גם לא היה בכלל מניע את כל האירועים של המציאות. כי רצון הוא חיסרון. ומכך שהעולם קיים וכל הזמן משתנה, מכך ניתן להבין שהכוח שמניע את המציאות, הוא חסר שביעות רצון מתמדת.

ואפשר עוד להעמיק ולומר, שאם בנקודת ההתחלה לא הייתה שום שביעות רצון, הרי שלא הייתה מתקבלת כל החלטה לגבי העולם. וכל מצב של העולם, הוא ביטוי לשביעות רצון של נקודת ההתחלה. אבל עדיין השינויים שיש בעולם, ועצם קיומו של הרצון עצמו, הם ביטויים לחוסר שביעות רצון. כי עצם קיומו של הרצון, הוא מעיד על קיומו של חיסרון.

כך שנמצא אם כן, שהמציאות עצמה מטבעה, היא חסרת שביעות רצון. כי אילו היא הייתה שבעת רצון, לא היה כל שינוי בעולם וכולי. וזה בעצם אומר, שהאדם עצמו גם אם הוא יהפוך להיות התמונה המלאה עצמה, וגם אם האדם עצמו יהפוך להיות הכוח שמניע את העולם כולו, גם אז האדם ימשיך להרגיש חיסרון. ואדרבה, בנקודת ההתחלה שם יש רק רצון. כי שם אין שום כוח אחר שיגביל את הרצון.

והשאלה השנייה הייתה, האם במציאות שלנו יש ישויות שהן חסרות כל רצון עצמי. ומצד האמת, אין שום ישות בעולם שהיא חסרת כל רצון עצמי. כי רצון עצמי הוא בסך הכל תיאור של רצף אירועים. וכאשר האדם רוצה ועושה איזה דבר, וכאשר המים מכבים את האש, אלו שני אירועים, שמצד נקודת מבט חיצונית, אין הבדל ביניהם.

וגם אם יש ביניהם המון הבדלים, הרי שבכל מקרה אפשר לומר, שכל כוח בעולם שמתגבר על כוח אחר, אפשר לומר שזה סוג של ביטוי של רצון עצמי. וגם אם הכוח עצמו מוגבל ביכולת שלו לבחור ולשנות, זה עדיין לא אומר שאין לו שום בחירה חופשית כלל. וגם לבעלי חיים יש רמה מסוימת של בחירה חופשית וכולי.

ויש כאן עוד שורש עמוק, והוא שמצד האמת הרצון העצמי של האדם הוא עצמו תוצאה של משהו אחר, שהיא הישות העצמית של האדם. כי כאשר אין ישות עצמית, בלתי אפשרי שיהיה רצון עצמי. וזה בעצם אומר, שכל ישות עצמית, היא ביטוי של רצון עצמי. כך שכל דבר בעולם, יש לו ביטוי של רצון עצמי ברמה כלשהי.

ונמצא אם כן, כי כל מה שקיים בעולם, דהיינו, כל ישות באשר היא, היא לעולם לא יכולה להיות במצב של שלמות. כי כל ישות היא שונה מכל שאר הישויות לפחות בדבר אחד. כי על שתי ישויות זהות לחלוטין, לא אומרים שהן שתי ישויות. וכל ישות שקיימת במציאות, (כולל ה"אין" שהוא היפוך ה"יש"), הכל תמיד יש בו חיסרון.

כי כל דבר שקיים, הוא תמיד חסר את כל מה שנפרד ממנו. ולכן תמיד יש לאדם רצון עצמי, שהוא ביטוי לכך שהישות העצמית של האדם נפרדת מכל שאר הדברים. וכל רצון עצמי, הוא ביטוי לכך שהישות חסרה את שאר הדברים. כי אף אחד לא מרגיש חסר לגבי מה שיש לו, אלא רק לגבי מה שאין לו.

ולכן לכל ישות יש תמיד רצון עצמי, והוא להיות באחדות עם כל שאר הדברים. אבל הישות העצמית של הדבר, מגבילה אותו להיות באחדות עם כל שאר הדברים. וזה בעצם אומר, שכל זמן שהאדם קיים כישות עצמית, הוא תמיד ירגיש חסר, כי הוא תמיד יהיה חסר את השלמות של כל שאר הדברים שנפרדים ממנו.

וגן עדן הוא אולי מצב שבו האדם לא קיים כלל. אלא שאם הוא לא קיים כלל, אז ממילא אין מי שייהנה. וגן עדן צריך להיות מצב שבו האדם ימשיך להיות קיים, ושאף על פי כן הוא יחווה את השלמות של חוסר הקיום. כי אם תודעה קיימת, ובו זמנית היא חווה תחושה של חוסר קיום וחוסר נפרדות בשלמות, הרי שרק זה גן עדן. כי אז אין שום רצון עצמי ושום נפרדות כלל.

אבל זה כמובן נגד השכל. כי איך ישות קיימת, יכולה בו זמנית לחוות חוסר קיום מוחלט? ואם היא חווה חוסר קיום מוחלט, אז מי חווה את השלמות של חוסר הקיום המוחלט?

ובסיכומו של דבר, גן עדן הוא עניין אחר לגמרי מכל מה שנדמה לאדם שזה גן עדן. כי בהחלט יש גן עדן. ויש גם דרך להגיע לגן עדן. והדרך להגיע לגן עדן היא על ידי אמת. דהיינו, על ידי זה שהאדם מחפש את האמת. כי יש אמת, שהיא תפישת מציאות אחרת. כאשר האדם מגיע אליה, אז ורק אז הוא מרגיש את גן עדן ממש. ואת זה יכול לגלות האדם, רק על ידי זה שהוא מחפש את האמת.

ולחפש את האמת, פירושו שעל האדם לשאול שאלות, כגון למה אני רוצה את מה שאני רוצה? מה הסיבה שבגללה אני חושב את המחשבות שלי? מה הסיבה הראשונה של כל הסיבות? האם יש סיבה ראשונה לכל הסיבות? האם יש או אין לי יכולת לשלוט בבחירה החופשית של עצמי? וכיו"ב שאלות שגורמות לאדם בסופו של דבר לקבל שכל, שכל שגורם לאדם להבין את המציאות, שכל מעל השכל הרגיל, שכל שכאשר יש אותו לאדם, זה עצמו גן העדן ממש.