בהרצאה זו נענה על השאלה, מה עושים כאשר השכל והרגש אינם מסכימים ביניהם, מהו הקונפליקט? ומהו הפתרון?

האדם מקבל החלטות לפי שני כוחות: כוח השכל וכוח הרגש. שילוב של שניהם יחד. מה שאדם חושב ומה שאדם מרגיש שהוא צריך לעשות. השילוב של ההחלטה השקולה של השכל והרגש.

אם הרגש והשכל מסכימים על ההחלטה, אזי הוא מסכים. וחש תחושת שלמות.

יש מצבים בחיים, שהאדם חווה סוג של קונפליקט בין השכל לרגש. שהשכל אומר לו דבר אחד ואילו הרגש דבר אחר. ואז נכנס לבעיה מצפונית שאינו יודע בקול מי לשמוע. וזה הדבר הכי קשה, הקונפליקט, הספקות.

כל רע בעולם מבוסס על ספק, מה יקרה לי?

תמיד ברע יש סוג של ספק. קונפליקט בין השכל לבין הרגש. אז מה עושים כדי לפתור זאת?

והתשובה היא -

מילת המפתח ליציאה מספקות בין השכל לרגש היא האמת. מה הכוונה? לשאול את עצמו מה האמת? נכון שהאדם אומר איני יודע מה האמת - לפי השכל או לפי הרגש?

כל אחד בתוכו יודע להרגיש ולהבין מהי האמת. ונחדד. כל זמן שהאדם אינו מגיע לנקודה אמיתית של אמת, תמיד תהיה לו בעיה בין השכל לרגש.

יש תפיסת מציאות מסוימת. כשאדם אומר זה טוב וזה רע, יתכן שהוא גם טועה. דהיינו, הופך ביניהם, או שאין הבדל ביניהם.

ותפיסת מציאות אמיתית, היא כזו שכשהוא אומר על דבר שהוא טוב הרי זה באמת טוב, וכשהוא אומר שזה רע זה אכן רע. אם ניקח למשל את עניין הרצון, לכל אדם יש דברים שהוא רוצה ויש דברים שאינו רוצה. ולא תמיד זה לפי האמת. דהיינו, שהאדם רוצה דברים שלא צריך לרצות אותם, או שהוא חפץ ברצונות מיותרים.

והרעיון הוא, שיש תפיסת מציאות שבה האדם באמת מבין את המציאות, מהי האמת. מהו הטוב והרע, האם יש אותם והאם יש את שניהם. גם השכל והרגש שמתאחדים לכוח אחד. העניין הוא שהשכל הוא הרציונאלי והרגש הוא החלק הלא רציונאלי. מצד האמת הכל רציונאלי. אין במציאות שלנו אף דבר שאינו רציונאלי. השאלה אם אנחנו תופסים זאת כך. ברגע שאדם אינו תופס דבר מה, הרי שהוא מכנה אותו בשם רגש, אך למען האמת המציאות כולה היא רציונאלית לחלוטין. השאלה אם הרציונאל של האדם מצליח לתפוס אותו.

אפשר להבין שיש את השכל והדמיון והכוחות הללו מאזנים האחד את השני. האדם בעצם צריך למצוא כיצד לאזן את הדמיון ואת השכל. בשכל אדם מבין דבר אחד, ואינו מצליח להסביר למה הוא מרגיש משהו אחר בו זמנית, ברגע שהוא יכול להסביר מדוע הוא מרגיש משהו אחר הרי שזה כבר הופך להיות שכל. הרגש זה סוג של דמיון. מדוע?

כי דרכו האדם יכול לדמיין דברים לא נכונים. אך כמובן שבאמצעות הדמיון האדם יוכל לדמיין דברים אמיתיים שאין באפשרות האדם להבין אותם דרך השכל הרגיל. לדוגמה הדבר הכי בסיסי שעבורו צריך (לפחות בהתחלה) דמיון, הוא להבין שהכל אחד. משום ששם השכל של האדם חלש, לכן צריך את הדמיון שיצליח להכיל את ההפכים הללו. כי השכל של האדם אומר לו שזה טוב וזה רע, אבל אולי לא? אולי זה לא כל כך קריטי, אולי באמת אין הבדל ביניהם?

הרעיון הוא שיש תפיסת מציאות שבה הכל מתאחד. ברגע שהאדם מבין את המציאות כפי שהיא. האם אני באמת צריך לעשות את הדבר הזה? האם באמת אני רוצה לעשות את הדבר הזה? כי אף אחד אינו יודע: מה הוא באמת רוצה? כולם חיים, חיים שלמים, ולאף אחד אין מושג מה הוא באמת רוצה? אדם חושב שבטח הוא יודע מה הוא רוצה. הוא רוצה להרגיש טוב.

אך אם ישאל את עצמו מדוע הוא בכלל רוצה להרגיש את הרצונות הללו? למה להרגיש טוב?

מי שרוצה להיות מאושר, הדרך הפשוטה, זה להפסיק לרצות להרגיש טוב. כל הרע נובע מכך שהאדם רוצה להרגיש טוב. אם האדם כל כך בטוח שהוא רוצה להרגיש טוב, שיפסיק. מה גורם לך לרצות להרגיש טוב? יש כאן התבוננות שהאדם צריך לעשות לחפש את האמת. מדוע האדם חש כל הזמן תחושת חסר?

עליו לשאול את עצמו, מה הסיבה שאיני מסוגל להיות מרוצה מהדברים כפי מה שהם?

מי שיתבונן בכך לעומק, כל זמן שאינו מבין מה הסיבה שרוצה את הרצונות שלו, מה יש שם שאין פה, למה לא להיות מרוצה פה. מה יש שם שאין פה? האם שם טוב יותר משם? למה חושב כך? כשהוא שם, רוצה להיות פה וכשהוא פה רוצה להיות שם. אני יכול להחליט, שעכשיו ארצה את מה שיש לי, אז הוא הכי מאושר. האדם צריך לגלות את השורש של הרצון שלו, מאיפה מגיעים הרצונות שלו. למה האדם אינו רוצה את מה שיש לו?

מאיפה הרצונות שלו?

ומי שיתבונן מספיק בדבר הזה יגיע למסקנה הבאה: אך את הדרך על האדם לעבור עליה בעצמו ממש. מי שיתעמק, קודם כל, יבין שיש משהו שגורם לו לרצות את הרצונות שלו. בסופו של התהליך יגיע לתפיסת אחדות. שבשכל שלו יבין שמצד האמת הכל אחד. אין הבדל בין רוצה ללא רוצה. ברגע שהאדם מגיע להבנה הזו תפיסת האני תשתנה.

בסוף יגיע לתפיסת אחדות שבשכל שלו יבין, שרוצה ולא רוצה שזה אחד. ואין שאלה מדוע רוצה כך ולא אחרת, וברגע שהאדם מגיע לרמת תפיסה כזו ממילא טוב לו.

השכל והרגש חברים טובים, כי בעצם הם בעצם בשרשם אחד.

התיאוריה הכי מוזרה בעולם היא שהכל אחד. להגיד שדבר והיפוכו הכל אחד, ברגע שהאדם מגיע לנקודה הזו, אז ורק אז, השכל והרגש של האדם נרגעים. כי בשורשם הכל אחד. יש פרספקטיבה שבה אין הבדל בין השכל לרגש ושהם אחד ממש.

יש לשים לב לכך שברגע שיש ניגוד בין השכל לרגש, זה רק בגלל שהאדם רחוק מן האמת, דהיינו, הרגש משדר לאדם שיש משהו אחר! גם הרגש מרגיש שהשכל אינו צודק. וכשהרגש לא צודק, השכל מבין זאת. יש תפיסת מציאות אחת, שבה אין הבדל בין רגש לשכל. ועד שהאדם מגיע לתפיסת מציאות זו, עד אז יהיה קונפליקט ביניהם.

יש דבר אחד שעליו הרגש אף פעם לא מסכים. תמיד הוא ירגיש שחסר לו משהו. בנאדם תמיד מרגיש שיש לו רצון. האם יש מציאות שבה אין לו שום רצונות שהמציאות טובה כפי שהיא? ששם הכל מושלם.

אין מציאות כזו. גם אם יהיה שלום בעולם, עדיין יחוו חסר כלשהו. הרעיון הוא שכל זמן שהאדם לא הגיע לתפיסת המציאות שבה הכל אחד.

רק אם האדם יבין בשכל שלו וגם בדמיון שלו שמצד האמת למרות שהדברים נפרדים הם גם בו זמנית אחד. אין התכחשות לכך שיש רוצה ולא רוצה, אבל בו זמנית הכל גם אחד. רק אז הרגש של האדם יירגע. כי את הרגש אי אפשר לרמות. לא משנה מה שהאדם יעשה בחיים תמיד ירגיש רע. וגם אם היה מאושר יהיה חסר לו משהו אולי יקרה לי משהו או משהו שיגרע ממני משהו. תמיד חסר לאדם משהו. כי האדם לא קולט שהכל טוב איך שהוא. חוסר היכולת השכלית של האדם לתפוס ששני ההפכים הם דבר אחד, היא אומרת שהשכל של האדם אינו תקין בשלמות. ואז הרגש ימשיך להציק לו. שהוא ירצה יותר טוב עד שהוא יגיע לתובנה האמיתית שהכל אחד.

אם יש לאדם ברמה הפרקטית שאלה בעניין הקונפליקט, היא שבאמת הכל טוב אותה מידה. להגיד שזה יותר טוב זה טוב בדיוק כמו לומר שזה יותר טוב.

הדרך לפתור קונפליקט היא על ידי אמת. מהפרספקטיבה של האמת אין קונפליקט. ועל ידי חיפוש אמיתי של האמת, האדם מגיע לאחדות שהכל טוב, ואז גם השכל וגם הרגש מרגישים טוב כישות אחת ממש.