והעניין הוא, כי המציאות שלנו היא יפה. ולא סתם יפה אלא יפהפייה ביופי אמיתי, יופי שהוא השורש של כל הדברים היפים שבעולם. והיופי הזה של העולם, הוא משתקף בכל דבר ודבר שיש בעולם שלנו. כי בשורש המציאות, יש את השכל של האחדות, שהשכל הזה אומר שהכל אחד. והשכל הזה שהכל אחד, הוא משתקף בכל שכל ושכל שיש בעולם.

והשכל הזה של האחדות, שהוא השכל היפה ביותר שיש בעולם, הוא משתקף לאדם מכל דבר שיש בעולם, בתנאי שהוא איש אמת באמת. כי רוב בני האדם בעולם, נדמה להם שהם אנשי אמת. אבל את המציאות, אי אפשר לרמות. ומי שהוא לא איש אמת ע"פ הקריטריונים של המציאות, דהיינו, מי שהוא לא באמת איש אמת, הוא לא נהנה מההשתקפות הזאת שיש בכל דבר.

ולא רק שהאדם לא נהנה מההשתקפות של האחדות שיש בכל דבר, אלא שהתודעה של האדם סובלת סבל אמיתי, כאשר האדם חושב על כל דבר שהוא. כי האדם רוצה את השלמות. וכל מחשבה שהאדם חושב בעולם (דהיינו 24 שעות ביממה, כולל בזמן השינה), כל מחשבה שהיא, אין בה את השלמות. כי כדי לחשוב על משהו, לשם כך הוא צריך להיות מוגדר, והמוגדר הוא מצומצם, וממילא אין בו ולא בשום דבר בעולם שלמות. ולכן האדם גם סובל תמיד, משום שהוא לא מקבל את הדבר היחיד שאותו הוא רוצה, שזאת השלמות, שהיא לא יכולה להיות בשום ישות מוגדרת.

אבל מי שהוא איש אמת, הוא רואה את השלמות שיש בכל דבר, כי אצלו היש והאין הם אחד, ואז הסוף נכלל בבחינת האין סוף, והכל מתאחד לשלמות אחת. כי גם האין סוף, הוא אינו שלם, וגם השלמות היא לא באמת שלמות, כי היא חסרה את החיסרון. וכאשר שניהם נכללים אחד בשני, אז זו השלמות וכולי (ויש שלמות בתוך ומעל שלמות וכולי).

והנה, השלמות הזאת נמצאת בכל דבר שיש בעולם. ומי שלא חווה את השלמות של המציאות בכל דבר, בידוע שהוא משקר את עצמו, בלי להיות מודע לכך. כי מי שהוא איש אמת בלבבו, הוא חווה את היופי ואת השלמות שיש בכל דבר בעולם.

בפרט כאשר אומרים לאדם שכל כלשהו, שמי שהוא איש אמת הוא מפיק הנאה אמיתית מכל שכל שיש בעולם, כולל מהשכל של השקרנים ושל הטיפשים. כי בכל שכל שיש בעולם, יש את היופי של האחדות. ואדרבה, בשכל של השקרנים והטיפשים, יש בו צורת שכל גדולה עוד יותר (והמהות היא אחת, אך הצורה היא גדולה יותר). כי השכל הגדול ביותר, הוא מלובש דווקא בשכל הקטן ביותר. עד שרוב השיגעונות שיש בעולם, הם ביטוי של השכל הגדול ביותר שבו הכל אחד, שהוא רק נדמה לשיגעון וכולי.

וכאשר האדם שומע איזה דיבור ואיזה שכל, אם הוא לא נהנה מהשכל שיש בדבר, בידוע שהוא משקר את עצמו במשהו. כי מי שהוא איש אמת, אז האחדות של המציאות, היא משתקפת אליו דרך השכל שיש בכל דבר. ובכל פעם זאת השתקפות חדשה בצורה החיצונית שלה (כי המהות היא אחת). ובכל פעם האדם חווה התרגשות חדשה, כי בכל פעם הצורה החיצונית היא חדשה, וצורת ההשתקפות היא חדשה.

אבל מי שלא נהנה מהשכל שיש בכל דבר, בפרט כאשר האדם סובל, מכך שהוא שומע צורות חשיבה שונות ודעות שונות משלו, ובפרט אם האדם סובל מכך שהוא שומע דיבור של אמת מהחכם האמיתי, כל אלו, הם טועים גדולים, שסבלם גדול עד מאוד.

כי החכם האמיתי, כל דבריו הם שכל של אמת. ואם היה לאדם מעט שכל של אמת, הוא היה מאחל לעצמו, שהוא יאהב את הטוב של המציאות, כמו שהחכם האמיתי אוהב את הרע של המציאות. כי מי שהוא חכם אמיתי, שהוא מסתכל על הדברים מנקודת המבט שלפני הטוב והרע, הוא אוהב את הרע של המציאות, באהבה שלמה ואמיתית ללא כל תנאי. כי את הרע אי אפשר לאהוב עם תנאים, אלא רק בלי תנאים, שזו אהבה של אמת.

ומצד הנפרדות שלנו, אין סיבה לכך שיש נפרדות (ומצד האחדות, אין צורך בסיבה, כי הכל אחד). ולכן אי אפשר לאהוב את הרע של הנפרדות שלנו עם סיבה, אלא רק באהבה אמיתית בלי סיבה. כי כל העולם שלנו כולו, הוא רע מצד עצמו. כי גם הטוב, גם הוא רע, וכל שכן הרע. כי שניהם נפרדים מהשלמות של המציאות, שהיא האחדות. וכל הנפרדות, כולל הטוב שבתוכה, היא כולה רעה, משום שאין בה שלמות.

ומי שלא אוהב את כל המציאות כולה, בלי שום תנאי, וגם בלי שום סיבה, ובלי שום מאמץ לאהוב את המציאות בלי שום תנאי ובלי שום סיבה, הרי שהוא לא באמת אוהב את המציאות, והרי שהוא לא באמת נהנה ממנה. והחכם האמיתי, הוא אוהב את המציאות כולה, באהבה אמיתית ללא שום תנאי.

וכאשר האדם שומע את החכם האמיתי מדבר, לעיתים הוא חווה סבל גדול מאוד. וזה משום, שהאמת שהחכם מגלה לאדם, היא יוצרת אצל האדם סבל גדול מאוד. וכיצד אפשרי הדבר, שדבר אמת יגרום לאדם לסבל?

והעניין הוא, כי האמת היא טובה בטוב אמיתי, והיא שורש כל הטוב שיש בעולם. והאדם, הוא עצמו מלא שקרים לא מודעים, ומשום כך הוא מוציא את דיבת הארץ רעה. כי האדם נמצא בגן עדן של ממש, כי כל הנפרדות היא כולה טוב אמיתי. והיא אפילו יותר טובה מאשר האחדות של המציאות (בבחינת טוב "מאוד" שהוא עניין בפני עצמו), משום שהיא ריבוי האחדות של המציאות, דהיינו, ריבוי הטוב, של האחדות.

והאדם, משום שהוא מטעה את עצמו תמיד, משום כך הוא סובל תמיד, ותמיד הוא נמצא בגיהנום של ממש. כי נפש האדם, אין לה שום מנוחה לעולם. ולא משנה מה עשה עושה ויעשה האדם, הוא לא מוצא מנוח אמיתי ושקט אמיתי לנפשו, אלא הוא ממשיך לחפש את עצמו ואת האושר. והכל, רק משום שהטעות גורמת לאדם לחשוב ואפילו להרגיש, שגן העדן האמיתי, הוא בכלל גיהנום.

והאדם מנסה כל הזמן לברוח מהעצבות ומהכעס שבתוכו. והחכם האמיתי מנסה להציל את האדם, על ידי זה שהוא מגלה לו את האמת. כי האמת היא התרופה הטובה מכל, והיא עצמה, עצם התרופה והאושר. כי ידיעת האמת, היא עצמה חוויית האחדות של המציאות, שהיא נוצרת על ידי הידיעה של האמת שהכל מושלם.

ולפעמים האדם מעליל עלילות שווא על החכם האמיתי, כאילו הוא גורם לו להרגיש רע. והאדם לא מבין, שהוא דומה למלך, שמרצונו החופשי בבחירה חופשית מלאה, הוא בוחר להיות עבד בבית הכלא. והמלך השתגע, עד שהוא נכנס בטעות לדמות שאליה הוא התחפש, והוא חושב, שהוא באמת עבד, ואז הוא מתלונן על כך שהוא עבד. והחכם האמיתי מנסה להסביר למלך, שהוא יכול לחזור ולהיות מלך. והמלך המשוגע, מתלונן על כך, שהחכם גורם לו להרעת תנאים בכלא. והוא לא מבין שהוא בכלל מלך, ושמקומו הוא לא לסבול בכלא כעבד, אלא מקומו הוא להיות מלך, או ליהנות באמת...